חסרת רגשות
כולם אומרים לי איך אני אמורה להרגיש, אבל אני לא רוצה להרגיש- זה כואב מדי.
אני כותבת ועם כל מילה גופי מתרוקן, אני אמורה להיות שמחה אבל אני לא. אני לא שמחה, לא עצובה, לא כועסת רק רגש עמום של אהבה שעוד לא דהתה לחלוטין. התמונה שלך עומדת למול עיניי, מטושטשת מדמעות של געגוע, דמעות של עצב, ושוב אני מוצפת רגשות העצב והגעגוע, השמחה הרגעית כשאני נופלת שוב לעבר, נזכרת בהכל: בשבתות שלי איתך, במוזיקה הרועשת שלמדתי לאהוב ואחרי שהלכת, לשנוא. כל כך הרבה רגשות שעוברים בין רגע למסך, כי אני לא מסוגלת להכיל אותם, לא מסוגלת לשאת את המחשבות עליך.
צחוק מתגלגל של ילדה נשמע ומחזיר אותי למציאות, היא הייתה צריכה להיות הילדה בתמונה, שאתה מרים, שאתה מחייך אליה, אבל היא לא… פספסה את ההזדמנות בכמה חודשים בודדים, היא באה אלינו מיד אחרי שהלכת- עוד סימן שעזבת אותנו מוקדם מדי, לפני הזמן. והנה עוד רגש מתעורר לו, רגש שאני מנסה להסתיר, הכעס מכך שהלכת, עזבת אותי קטנה ומפוחדת ונתת לי לגדול בצל האבל. ושוב אני משתיקה את הרגש הזה בכך שאני מעבירה אותו למקום אחר.
כל כך קל לדבר עם מסך ובכל זאת כל כך מייאש, כי המסך לא עונה, המסך הוא לא אתה.
גם התמונה היא לא אתה, רק אוסף נקודות דיו המסודרות בצורה שלך; המוכרת כל כך, אבל בכל זאת רחוקה…
יותר מדי רגשות ובכל זאת חסרת רגשות.
תגובות (1)
ריגשת אותי.
בפשטות מובהקת ובלי לנסות בכוח, יצרת בי רגש של עצבות. מעבר לכתיבתך, ברמה האישית, אני בטוח שאת עוברת תקופה לא קלה,
כתבי הרבה, מקווה שיקל עלייך כמה שיותר.
המשיכי לרגש.