חסימת צבעים

אני מרגישה ריקה. אני מרגישה סופר-חסרת-יכולת.
בחיים לא התייאשתי כמו שהתייאשתי עכשיו, וזה מסוכן, כי אסור לתת לי להתייאש, אחרת אני מאבדת את זה, כמו עכשיו.
אני מביטה בקנווס וידי פשוט לא מצליחות לערבב את הצבע המתאים, לא מצליחות ליצור את הקסם של הצבעים, את התמונה השלמה.
אני מרגישה את הדיכאון מפעפע מעלה בתוכי. למה? למה? למה? הבטחתי לעצמי שאנסה להשתפר כמה שאפשר ולא אוותר יותר לעצמי בקלות כזו, אך מול הקנווס ופלטת הצבעים אני מרגישה כמו אסירה בכיתת יורים.
אני שונאת את זה שזה קורה לי, החסימה הזאת. היא מבלבלת אותי, בעיקר את ידי.
כלום, פשוט כלום לא יצא.
נטלי ניגשת לעזור לי אך זה לא משנה, אם אני לא עושה את זה בעצמי זה חשוב כאפס.
כשהאישה ברדיו אומרת שהשעה חמישה לשמונה אני לא מפסיקה להודות לה. הרגשתי כאילו עוד שנייה ואני אתחיל לבכות.
אני מרגישה נורא בזמן האחרון לגבי כישורי הציור שלי, כאילו הזנחתי אותם טיפה ועכשיו הם רוצים להתנקם בי. אני מרגישה חסומה מבחינה פנימית, כאילו היכולת שלי להבחין בצבעים נפגמה.
אני לא יכולה יותר, הרי בלי זה לא נשאר לי כלום.