חנות קטנה ומטריפה

יצאתי לסבב סידורים תקופתי ברחוב סוקולוב.

בדרכי חזרה חלפתי על פני דלת זכוכית של חנות כוכית הסמוכה לסניף בנק איגוד. בעבר שכנה במקום מרפאת חיסון למטיילים. שלא במשים צד את תשומת ליבי הכותר שנרשם על הדלת באותיות זהובות, זעירות כחריוני יונים, "מרכז וטרינרי לרפואה התנהגותית". השם נראה לי מוזר. על מנת לוודא שלא הזיתי שבתי על עקבותי ובחנתי שוב את הכתוב. לא טעיתי.
מבעד לשקיפות הזגוגית, ניבט אלי איש חמור סבר היושב ניכחה מעברו של דלפק בקצה המרוחק של מסדרון חשוך למדי. מן הסתם הבחין בי מתבונן בתמיהה בכתוב ופניו לבשו ארשת מזמינה. התלבטתי כמה שניות אך הסקרנות הכריעה את הנטייה הטבעית להניד ראש לשלום אגבי ולהמשיך במסלול הרגלי הביתה. נכנסתי ואמרתי בנימה מתנצלת "סליחה, תהיתי על קנקנו של המקום. האם מדובר במרפאה פסיכולוגית לבעלי חיים ?" "אכן" ענה לי האיש ללא היסוס "מרפאה פסיכולוגית ופסיכיאטרית לחיות. יש לנו שני וטרינרים המאיישים באופן קבוע את המוסד". מכיוון שאיני מחזיק בביתי חיות מחמד (מאז שדג הזהב ששרד כשנה תמימה באגרטל מלא מים נפטר, ככל הנראה, מבדידות או מאכילת יתר) נפרדתי ממנו באיחולי הצלחה מכל הלב לעסק החדש.

בעודי הולך הרהרתי בסיכוייה של היזמות יוצאת הדופן לנסוק כלכלית. מהי התנהגות חריגה המצריכה התערבות רפואית ? הפרעות קשב ? התפרצויות זעם ? חוסר שליטה עצמית ? מחשבות אובדניות אובססיביות OCD ? פוביות למיניהן ? רפרפתי במעמקי זכרוני לאתר לקוחות פוטנציאליים לקליניקה.

האם למשל סנדוויץ, כלבה אדיר המימדים של בתי, הוא מועמד מתאים ? חרף גודלו סנדוויץ דווקא נעים הליכות וידידותי. אמנם בצעירותו סבל מידי פעם מהתקפים אלימים אך אלו שכחו מעצמם עם הגיל. לאחרונה, בערוב ימיו, החל לסבול מ"בלונופוביה", חרדת בלונים. מאותו יום הולדת כשכמה בלונים צבעוניים התפוצצו מול עיניו, הכלב הענק נבהל אפילו למראה צללית של בלון. כאחוז אמוק הוא מחפש מסתור ואז מתכנס וממזער את גופו למבנה כדורי דל נפח. נבצר מהבנתי איך אפשר להביא מזור להפרעה פוסט טראומטיות שכזו בכלבים למעט מניעת חשיפתם לגורם המעורר ומלבה את התקף החרדה. אבל בשביל זה לא צריך רופא.

או אולי החתול של חברי משה – זכר אגרסיבי וכפוי טובה העונה לשם המחייב פוטין הוא קנדידט הולם ? למרות היחס החם, קורת-גג, מזון ועיסויים מענגים להם הוא זוכה, פוטין הנ"ל אינו מהסס לתקוף את בעליו באכזריות, לנשוך ולשרוט עד זוב דם. בהחלט התנהגות לא מקובלת הטעונה הסתכלות מקצועית.

פציינט שבהחלט היה ראוי לאיבחון נפשי וריסון פסיכיאטרי הוא עוזי, החמור המשוגע של סבי יצחק עליו השלום. בכל בוקר נאלץ סבא יצחק להאבק קשות בסרבנותו העיקשת של עוזי להכנע לעולו של יצול העגלה, שלב הכרחי במטלה היומית – שינוע תנובות המטע והלול למיתחם איסוף התוצרת החקלאית, בקצהו הדרומי של רחוב סוקולוב בו מתרחש סיפורינו. שהרי בשנות החמישים של המאה הקודמת, העיר דהיום לא היתה אפילו כפר אף שהוענק לה מעמד מוניציפאלי בכיר יותר – מושבה. גם משנרתם סוף כל סוף סרב עוזי לשתף פעולה. התעלם לחלוטין מפקודות הניהוג בלשון הבלגולס השגורה באוזניה של כל בהמה נורמטיבית ("דייו", "הויסה" וכו'). גם למשיכות הרסן הנעוץ בין שיניו לא נענה. דהר לאן שנשאוהו רגליו. בלתי נשלט וחסר מעצורים.
עוזי, על פי כל קנה מידה, היה מטורף, פרא-חמור. עקשן כפרד, תוקפן ומרדן כפייתי. זכורני איך היה מייתד את טלפיו הקדמיות בקרקע ומשגר את האחוריות במהירות הבזק ובעוצמה רבה אל כל איום סביבתי שהעז לחדור לטריטוריה שלו – חי, צומח או דומם. בעיטות מרסקות איברים שהיו מפילות לקרשי הזירה בנוק אאוט קטלני אלופי עולם באגרוף תאילנדי במשקל כבד. איך הפסיכולוג הוטרינרי הנכבד היה בכלל יוצר איתו קשר עיין ? אין סיכוי שהיה מצליח להתקרב אליו ולו מרחק נגיעה.
אחריתו של דבר, יום סגרירי אחד קצה נפשו של גיבורינו בשיגרת המשק, ניתק את שרשרת הברזל שאיזקה את צוארו לגזע עץ התות העבות, ונמלט על נפשו. החיפושים הנרחבים אחריו העלו חרס. נעלם אי שם במרחבי המושבה וגורלו לא נודע עד עצם היום הזה. לא אתפלא אם הסתבך בתגרה עם בני מיננו או בני מינו וקיפד את פתיל חייו בגסיסה רווית ייסורים. לא יעלה על הדעת שהתברך בשיבה טובה ובמוות טבעי.

אחרונה חביבה היא קיה, כלבתו המפורסמת של ראש הממשלה. נסיון העבר מלמד כי לא קל לשמור על שפיות בבית הירושלמי שברחוב בלפור. די בחשיפה התקשורתית המוגזמת כדי לעורר משנתן אגרסיות רדומות, לקרוא דרור להפרעות רגשיות כמוסות או להתניע דפוסי התנהגות פסולים. אמנם בין דיירי המעון יש פסיכולוגית מדופלמת בעלת תארים אך ספק אם מומחיותה של זו רלוונטית.
במחשבה שנייה, המרפאה בה עסקינן הוא עסק פרטי שאמור להרוויח. סביר שידרוש תמורה כספית בגין שרותיו. ומי ישלם אם לא אנחנו. או שמא ישכילו הבעלים למנף את הטיפול בכלבה המלכותית למטרות שיווק ולתקצב את ההוצאות הכרוכות בכך בהתאם. תחשבו על זה…..

במאמר מוסגר – אני תקווה שהמרפאה תשגשג ותפרח ובעליה ועובדיה יראו ברכה בעמלם והחזר על השקעתם. לו היו נועצים בי הייתי ממליץ להם למקם אותה באתר נגיש וזול יותר, ללא מצוקת חנייה (מצוקה שאין ביכולתם לפתור). חוששני כי דמי ההשכרה והארנונה הגבוהים עלולים להיות בעוכריהם.
באשר לעיצוב הפנים – הייתי מקנה למרפאה חזות נינוחה יותר ופחות מאיימת כדי שהקליינטים העתידיים לבוא בשעריה לא יירתעו מאווירתה האפלולית והעגמומית – סיבה בעטייה הם עלולים להדיר רגלם ממפתנה או לברוח רחמנא ליצלן, כמו עוזי המוזכר למעלה.