חמשת השלבים

"לא! זה לא יכול להיות! זה חייב להיות חלום!" הוא אמר לעצמו, וצבט את עצמו חזק ככל שיכל, אבל נראה שזה לא עבד. כנראה שזה לא חלום אחרי הכל. "זה היה צריך להיות אני!" הוא צעק לאוויר, בתקווה שמישהו שם למעלה ישמע ויבין שהייתה טעות, אבל גם זה לא עזר. הוא לא הצליח לעכל את זה. "זה לא יכול להיות" הוא המשיך למלמל לעצמו בתקווה שזה יעזור. בימים הראשונים הוא לא הצליח לישון, לא הצליח לאכול. הראש שלו היה במקום אחר. הוא עדיין לא עיכל את זה. זה פשוט לא הגיוני. "זה חייב להיות חלום" הוא המשיך להגיד לעצמו, בתקווה שזה יעזור. עם הזמן הוא התחיל לעכל את זה, ולהבין שזה לא חלום. זה הכעיס אותו. "למה?" הוא שאל. הוא לא הצליח להבין. כל מה שהוא הרגיש זה כעס שהולך וגובר בתוכו, אבל כלפי מה? הוא לא ידע. הוא חיפש אשם, מישהו להצביע עליו עם האצבע המאשימה, אבל לא משנה כמה הוא חיפש, הוא לא מצא. הוא פשוט כעס. כעס על הכל. על החיים, ועל כמה שהם לא הוגנים, על האנשים מסביבו, שעם הזמן חזרו לחיות את השגרה היומית שלהם, ויותר מכל הוא כעס על עצמו, שנתן לזה לקרות. "הייתי יכול למנוע את זה", הוא אמר לעצמו. "הייתי צריך להיות שם כשזה קרה. זה היה צריך להיות אני". ככל שחשב על זה יותר, זה העציב אותו יותר. הוא העביר ימים שלמים במיטה. הוא לא רצה לקום, לא רצה לאכול, לא לדבר עם אנשים. רק לישון. הוא רצה לישון ולא להתעורר. "לפחות בחלומות שלי אני אהיה מאושר" חשב לעצמו, אך בסוף הבין שהוא לא יכול לישון לנצח. הגוף שלו כבר לא רוצה לנוח. הוא רוצה לקום, ללכת, לעשות דברים, לחיות, לבלות. "גוף טיפש" הוא חשב. "מה אתה מבין?" ובחוסר ברירה קם מהמיטה. הוא הבין שאין ברירה, וכך או כך הוא חייב לחזור לשגרה. בהתחלה זה היה קשה. לא מעט פעמים הוא התפטה לחזור למיטה ולנסות להירדם בתקווה שלא יתעורר שוב, אך עם הזמן הוא התרגל לשגרה היומית. במהלך היום הוא היה בצבא וכשהגיע הערב הוא יצא עם חברים. פעם אחת, כשחזר הביתה מעוד יום בצבא, הוא נזכר במשהו שהוא שמע עליו פעם. משהו עם חמישה שלבים. הוא התיישב על המחשב, נכנס לגוגל והתחיל לחפש. אחרי כמה דקות הוא מצא את מה שחיפש- "חמשת שלבי ההתמודדות עם מוות ואובדן". הוא התחיל לקרוא. השלב הראשון הוא הכחשה. הבן אדם אינו מסוגל להתמודד עם סערת הרגשות וההלם של האובדן, ולכן מדחיק את הרגשות הללו ומתכחש לאובדן. השלב השני הוא כעס. לאחר שההלם הראשוני עובר, והבן האדם מתחיל לעכל את מה שקרה, הרגשות מציפים אותו שוב וממלאים אותו בכעס, תחושת האשמה, מכיוון שהוא עדיין לא מסוגל להתמודד עם האובדן. השלב השלישי הוא התמקחות. הבן אדם חושב לעצמו דברים כמו "אילו רק הייתי שם בשבילו יותר", או "אם רק היינו פונים לרופא מוקדם יותר". השלב הרביעי הוא דיכאון. תחושה של חוסר תקווה, מרירות, תסכול, מציפות את הבן אדם. השלב הזה מכין אותו לשלב האחרון שבו הוא משלים עם האובדן. השלב החמישי, והאחרון, הוא השלמה עם האובדן. הבן אדם מקבל את האובדן, מתגבר על הכאב, לומד לחיות איתו וממשיך הלאה. "איזה שטויות" הוא מלמל לעצמו וקם מהמחשב. הוא פתח את המגירה, דחף את היד פנימה והוציא משם תמונה. תמונה של אחיו הקטן. הוא הסתכל עליה, וחיוך חצי מאולץ עלה על פניו. דמעות התחילו למלא את עיניו. באותו הרגע הוא ידע, שיש דברים שאף פעם לא מתגברים עליהם…