חלק ממשהו גדול יותר

אני שונה. אני שונה מהם. השוני הוא שאני מוציא את עצמי החוצה, ולא הולך לפי ההוראות המובנות לכולם, הנורמות. כולנו שונים. זה שהם מתחפשים ליצור ענק, ומגובש, לא אומר שכולם באמת מסכימים עם עצמם. ואני, עומד קטן, לידם, נאבק בכוח לא להישאב ולהפוך לעוד חלק, עוד פיסה מהיצור המפלצתי. והיצור לא מקבל. הוא פשוט לא מקבל שיש שונים ממנו. אז הוא מתאכזר אלי, ואל כל השאר, ולאט לאט, אף אחד לא נשאר להיאבק, להילחם. עד שרק אני נשאר. ואני באמת מנסה להתמודד עם המפלצת, אבל בעודי לבד, אני מבין שהם, האנשים שמרכיבים אותו, צריכים להינתק ממנו. רק אז יהיה אפשר לנצח. אבל הם מפחדים. מפחדים מלהיות שונים. ממתי הפך להיות מיוחד למוזר? ממתי הפך להיות אחר לחריג? אם רק הייתם יכולים לצאת… אם רק הייתם יכולים לברוח… הייתם רואים, מבחוץ, את הצביעות ואת הגועליות של המפלצת. ובעצם, הכול סתם אשליה. גם אני חלק מהמפלצת הזו. אני חלק מהמפלצת המתועבת, הצבועה, האכזרית, הגועלית. ולמפלצת זו יש שם. קוראים לה "החברה".