חלק מהזמן

חצי מהיום אני מרגישה שאני לא בסדר,בחצי השני שלו אני מרגישה לא מספיק.
כאילו אני לא מספיק חברתית, אני לא מספיק יפה, אולי האני אני שאני לא מספיק.
תמיד חשבתי שברגע שאני אהיה אני, אני אהיה מאושרת אך זה לא כך.
אני מרגישה לא בסדר גם ככה.
אני מרגישה לא בסדר בזה שאני אומרת לבן אדם לא, אני מרגישה רע שאני לבד, אני הולכת ומחפשת חברה שלא בטוח שרוצים אותי בה.
אני אולי לא בסדר בלימודים אולי לא עשיתי דברים מספיק.
חצי מהיום אני מרגישה מספיק רע עם עצמי.
לא שלמה, לא עם הגוף שלי ולא עם האישיות שלי.
ובחצי האחר אני מעמידה פנים שאין בתוכי סערת רגשות.
אני צוחקת, מחייכת נחמדה ועדיין מרגישה שזה לא מספיק, שזה לא בסדר.
אני מרגישה כאילו גם אם אני איעלם לאף אחד זה לא יהיה אכפת.
הריי מרגע לרגע אני מרגישה מצומקת יותר וצפופה יותר בתוך עצמי.
אני מרגישה בודדה וכל כך לבד.
אף אחד לא מחפש אותי, וזה לא כי אני תמיד נמצאת בסביבה, פשוט אני חושבת שאם אני ייעלם זה יהיה בסדר.
אני מרגישה רע.
עכשיו הגיע הלילה, והלילה זה הזמן למחשבות והירהורים.
לילה זה זמן לקחת החלטות, ומעשים.
אבל כשמגיע הבוקר כל מה שהבטחתי מתפוגג.
אני עדיין אני פשוט מנסה להשתדרג אך זה גם לא מספיק גם לא בסדר.
אני מרגישה שאנשים עושים לי פרצופים אולי אפילו קצת נגעלים ממני.
אף פעם לא הייתי דחויה וגם עכשיו אני לא.
יש לי חברות והכול טוב ויפה, אבל גם להם נמאס ממני לפעמים אני בטוחה.
כל גילוי אהבה ולו אם הוא מרחיב את ליבי ומוציא ממנו פעימה אחת יותר, ומחמם אותו.
אבל לאחר מכן זה נגמר כולם חוזרים לשגרה.
אני הולכת לחדר מסתכלת במראה ופשוט רואה גוש כיעור.
אני שונאת את עצמי כל כך.
אני שונאת את הגוף שלי הוא שמן מדיי.
שונאת את עצמי את תוך תוכי.
והשנאה הזאת שלי כלפיי גורמת לי להרגיש כאילו כולם שונאים אותי