חלום מציאותי מאוד.

זה החלום שלי. אני מתחילה אותו מנקודה כול שהיא :) לא מההתחלה התחלה כי אני לא זוכרת הכול. אז זה קטעים קטעים… ביסדר?
~~~~~~~~~~~~~~
"די, נו! זה היהי כמו דייט אמיתי!" משכתי אותו אל עבר המסעדה ליד. הוא נהם ונענע את ראשו.
"אוי, נו1 אוף איתך!" אני פולטת, עוזבת את ידו ונעמדת בשילוב ידים באמצע הכביש.
"אבל.. נו.. את יודעת…" הוא מגרד מאחורי ראשו במבוכה.
"מה אני יודעת?" אני מתעניינית.
"טוב נו… לא משנה" הוא מלמל ונותן את ידו בכניעה. אני קופצת פעם אחת מסיפוק, ופעם שניה מאושר. אני אוחזת בשורש כף היד שלו, ולא כמו בסרטים אחיזה רומנטית יד בתוך יד. זה לא נראה לי רלוונטי באותו הרגע.
לרגע היססתי ושאלתי: " רגע, אתה סתם נכנע, או שאתה רוצה את זה?" שאלתי אותו. הוא מחייך ומהנהן.
"סלפלס (הקרבה עצמית למי שקרא מפוצלים" הוא מלמל. ואני מגחכת. זה לא משהו שהוא אומר לי במציאות. אבל ידעתי שזה חלום. והחלום הזה היה טוב יותר מאי פעם.
הידקתי את אחיזתי ורצתי את שארית הכביש, רגע לפני שהמכונית דורסת את שנינו.
* * *
"נו, אז מה הלך שם?" אני שואלת, בעודי רצה במדרגות, צורחת אל האוויר הקר של השדות הירוקים. היא מחייכת אליי ואומרת.
"אז ככה" שתיינו מדלגות מעל המדרגה האחרונה ורצות במהירות את המישור שמפריד בין שניי גרמי המדרגות המפרכים גם ככה, אנחנו מתרכזות בקפיצה מעל גרם המדרגות הקטן הזה, היא נצמדת למעקה ומחליקה עליו, ואני עושה סלטה באוויר ונוחתת בשלום על הרגלים. מפתיע. שתינו נוחתות בדשא מלא בבועות והמצאות הזויות וחמודות, היא דוחפת ילדה קטנה כבת שמונה וממשיכה לדבר, חיוכה עדיין על פניה הבובתיים והילדותיים. "בחרו את י', א', ו את ו'" היא אמרה לי. אני נאנחת מתסכול "אלו שכביכול שרות הכי יפה." היא מחייכת אליי.
"ממש, שרות הכי יפה" אמרתי בפרצוף חמוץ. היא צוחקת, ושתינו נכנסות אל מגדל עץ ענקי שכולו מלא בספרים.
"מה עוד היה?" אני שואלת. היא לא עונה לי. פתאום פניו מבזיקות בראשי. "דאמט, איפה הוא!" אני צועקת. היא מסתכלת עלי במבט עקום. שיט. היא יודעת שהרי "נפרדנו". שקרים מחורבנים.
"לא משנה, אני גם ככה הברזתי, אני אבריז שוב" אני מחייכת. היא מסתכלת עלי במבט עקום, אבל גם עם הבטחה בעיינים שהיא תכפה עליי. גם ככה אנחו סתם יושבים וקראים. מעולה. שעת קריאה מנצחת.
כשהיא מתחילה לעלות במדרגות למעלה, אני יורדת בגרם מדרגות צדדי למטה. ההיסטריה בראש והפחד שאיבדתי אותו בדרך הורג אותי. הוא חשוב לי מידי בחלום הזה. חשוב לי מידי.
במציאות הוא חשוב לי הרבה פחות.
אני מוצאת אותו נשען על המדרגה החאורנה, רגע לפני הפניה למרתפי המגילות. אני נאנחת, כמעט דוכרת עליו ומתיישבת לידו.
הוא משעין את ראשו עליי.
"אתה בסדר?" אני שואלת. אין ביינינו קרבה אמיתית. זה סיפור. אבל זה חלום. בותוך החלום התפללתי שלמען השם כן יקרה משהו.
"לא… ניסיתי דרך קיצור" הוא מנסה לחייך "אבל תראי לאן הגעתי!".
אני מתיישבת מולו ומחבקת אותו. סתם ככה. כיי באלי. במציאות- אין לי את האומץ. הוא מצמיד אותי אליו, אני מריגשה את ידו האחד על גבי התחתון, ואת השניה על הראשי. אני מחייכת וטומנות את ניה בכתיפו, שהיית רכה פתאום.
"זו.. פעם ראשונה שאת ככה… מחבקת אותי" הוא ממלמל. אני צוחקת.
פתאום אני נזכרת איך ישבנו בבית הקפה, הוא שתה קפה ואני שוקו עם קצפת. ממתי ילדים בני 12 שותים קפה?!צחקנו והיו בועות באוויר. בועות יפות. עד שהיא באה ותפסה אותי בקפוצ'ון שלי. זה היה חורף קרירי, משהו כמו -4 מעלות. ואני רק בסקיני ג'ינס וקפוצ'ון. אוי זה היה נפלא. למה היא לקחה אותי משם!.
שנינו מחייכים. הוא מחבקת אותי שוב ואני רצה. רצה במדרגות מעלה מעלה מעלה מעלה. עד שאני נכנסת פנימה, אל תוך החדר עם הפסרים. מוצאת עלצמי כיסא ומתיישבת.
לוקחת ספר וקוראת.
דמט הוא באנגלית. הכוך פה באנגלית. אני נאנחת ועולה בסולם לגג.
הוא עומד שם.
הוא מהנהן.
ואני קופצת.