חיתוך עדין

אני חושב שאף פעם לא הרגשתי ככה בחברתך. תמיד היית לי לאוזן קשבת כשאחרים לא. תמיד היית שם כאשר הייתי צריך לחתוך כתף ממישהו ולקחת אותה אל עצמי; לחבק אותה שותתת דם באשר היא ואני שכובים ביחד על המיטה. היד תמיד רעדה לי כאשר הייתי חותך אותך וזה מסביר למה את נראית כמו שאת נראית. אני אוהב את החיוכים שלך כשאת רואה שלחתוך ממך עושה לי טוב. אני באמת אוהב אותם ואותך. { את הכתפיים שלך בעיקר} .
אני יודע שאת מרגישה כלואה איתי, כמו ציפור זקנה שמחכה לעוף בפעם האחרונה לפני שהחיים נופחים וחותכים אותה. אני כל כך רוצה לראות אותך חיה להרבה זמן כי אכפת לי ממך { ומהכתף שלך שאוכל להישען עליה}. אני אוהב את המבט הסתמי שמרצד בעינייך חצי חסרות הבעה – חצי מתות מפחד או אולי מהחיים. והשלג הנופל מקפיא רגשותייך והחצי הבעה חוזרת לה ורק החיות לא. ופתאום זה נראה לי מוזר שעיניים יפות כאלו צריך צריך להשאיר בבנאדם כל כך רכרוכי. אז למה שלא נוציא לך גם אותן? אני אוהב את הלב שלי שפועם, אבל הוא חלש. הוא תמיד היה כזה. משתרך מאחורי העשן המזדנב, משתעל, מקיא למוות את דמו, סובל, מתייסר, מתפרק לאיטו, מתבלה. ואני כל כך אוהב לספר על לילות חצאי סהר. חצי סהר מקנה לי ביטחון ואת התחושה של החרמש שאני מחזיק. אני אוהב לראות אותך שוכבת על הרצפה מורכבת כמו פאזל מהחלקים החיצוניים. והחלקים הפנימיים בתוכי, בקיבה.

" אל תקראו לי משוגע ואל תקראו לי מטורף, זה שעשיתי טובה לאנושות שאחרים לא היו מוכנים לקחת לא אומר שאין לי עקרונות. "