חיי

כל חיי היו כאלה.
כל חיי הם כאלה.
כל חיי יהי כאלה.
חיים של שפיטה, של בגידה.
חיים של עצבות ודיכאונות.

אף אחד לא שומע אותי
אף אחד לא מבין אותי
לאף אחד לא אכפת ממני
אף אחד לא אוהב אותי.
אבל אני לא בלתי נראית, גרוע יותר
אני מנודת, מצורעת, מגעילה.

האחת שנבחרת בכל תקופה
אני מניחה שזה נשמע טוב ככה, שאני הנבחרת.
אהל לא, זה לא.
אותי תמיד השאירו בפינה, אותי תמיד ראו אחרונה
אותי תמיד זרקו לפח, אני תמיד הייתי לבד.

עם השנים אני סופגת.
סופגת את הכעס, את הכאב, זה כל כך קשה.
עם השנים הספיגה נחלשת
עם השנים הסבלנות נגמרת
עם השנים אני מתכוננת.

כמה אני רוצה להילחם
כמה אני רוצה להגן
כמה אני רוצה להחזיר.

איזה כיף יהיה להחזיר.
עשיתי זאת פעם, לפני שנים.
לילד אחד, קטן וזעיר.
הוא היה חלש, כל כך חלש.
רציתי זאת כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה.
אך שהסתכלתי בעיניו של הילד,
נשברה רוחי.
מבטו היה מתוסכל, מעורר רחמים, עצוב, מרוחק.
אותו מבט שראיתי בעיניי בכל פעם שהסתכלתי במראה.
אז ויתרתי.
נכנעתי.
הם נצחו.
האמת, אני מתרגלת.
זאת שיגרת חיים.
אומנם קשה וכואבת אבל גם מחשלת ומעודדת.
מעודדת אותי להמשיך הלאה.
לחיים טובים יותר.
בתקווה שיום אחד, הם היו שלי.