חיי
אני צוחקת אתכם, מדברת אתכם ואתם לא שמים לב. אני תמיד שם אבל אתם מנסים להתעלם. וההרגשה המגעילה התופסת אותי, המכניעה אותי, ההרגשה הזאת חוזרת בכול פעם שאני לידכם, ואתם, אתם מתייחסים אליי כאוויר. אני יושבת לידכם, אני מסתכלת אליכם, אבל אתם כאילו עיוורים, והנה שוב אותה הרגשה מגעילה חוזרת, ההרגשה הזאת מחלחלת לכול חלק בגופי. אני צורחת אליכם, אני מתחננת אליכם, אבל אתם כאילו חרשים, וההרגשה המגעילה הזאת חוזרת שוב, היא מפלחת את לבי כחץ בוער. אני מתכנסת לתוך עצמי, הייאוש כבר גמר אותי, אתם בחיים לא תשימו לב אליי.
תגובות (2)
לפעמים אנחנו לא צריכים להתחנן כל כך הרבה. לפעמים אנחנו צריכים להמשיך להיות עצמנו ולתת להם את הבחירה אם להתקרב או לא, הרי בסופו של דבר אנחנו תמיד מוצאים מישהו לדבר איתו…
כתיבה קצרה אך טובה
:-(