טיפת אור.

"היי…
קוראים לי עדי. אני בת 16. טוב אני לא חושבת שצריך להציג את עצמי כי אתה מכיר אותי או לפחות אמור להכיר אותי הכי טוב. אני הבת שלך.
אתה זוכר? אז, כשהיית בן 20 והייתה לך חברה…
והחלטתם להתחתן. אמא שלה אמרה לה "מיכלי עזבי..את עוד צעירה" אבל לא, אותה מיכלי אהבה אותך כלכך שלא היה אכפת לה מה יגידו. אז התחתנתם.
ואחרי כמה שבועות אמא גילתה שהיא בהריון. ונולדתי.
ובערך בגיל שאני לא אמורה לזכור אותך,הלכת.
פשוט הלכת.
אמא…היא ספרה לי את זה בגיל 10. בחיים אני לא אשכח את היום הזה….
אבל זה בסדר. סלחתי לך. אמא התחתנה ויש לי אבא ושני אחים קטנים.
כשהחלטתי לכתוב לך מכתב לא ידעתי אם לקלל אותך או לכעוס עלייך אבל עכשיו אני רק מרחמת עלייך.
אני מרחמת עלייך כי לא מצאת את היעוד שלך בחיים,את המקום שלך בעולם…זה שמסב לך אושר.
או לפחות מצב קבוע…
כנראה אני צריכה להודות לך שלמדת אותי כמה דברים חשובים בחיים אפילו שאף פעם לא היית שם ושבזכותך אני יודעת מי אני היום.
עדי"

"שלח"…הכפתור הירוק הזה פשוט לא בא לי טוב בעין.
אזרתי אומץ,סגרתי עיניים ושלחתי את המכתב לכתובת שהגיעה אלי.
מכירים את זה שאתם כלכך לחוצים ומתרגשים שאתם פשוט לא זזים מהמחשב כי בכל רגע אתם עלולים לקבל תשובה?
אלו החיים שלי.
תמיד להיות ערנית, לחיות בציפיה ולחכות לדבר הבא שעומד לקרות.

אז כפי שאמרתי קוראים לי עדי. אני בת 16 מהקריות ישלי אמא ואבא ושני אחים קטנים- שון (7) ורון (4).
החיים,זה לא משהו קל וכמו כל בן נוער יש עם מה להתמודד. יש את ההרגשה הזאת של לדעת שיש לך הכול- משפחה,חברים,כסף,הזדמנויות. כאילו כל דבר שאני צריכה יש לי. איך זה שאני עדיין לא מאושרת? כאילו אני מאושרת אבל תמיד יש הרהור כזה או עצב שפתאום מופיע…אם יש אנשים שבאמת מבינים אותי זה אנשים ספורים.
באמת לא כל אחד מבין את המוח המוזר שלי…ישלי חשיבה אחרת לגמרי. אלה שבאמת מבינים אותי..כמה הערכה ישלי אליהם. כמו לחברה שלי- ליה. אנחנו חברות מהגן והיא האדם היחיד שסבל אותי כל השנים האלה, כאילו חוץ מהמשפחה והקרובים. אם רק היה אפשר לספור או לבטא הערכות לאנשים כאלה שתמיד לצידך…

קמתי מהמחשב והלכתי לסלון שם אמא צפתה בטלויזיה.
"מה קרה עדי? למה את נראת מבואסת?" היא שאלה.
"שלחתי לאבא את המכתב, את חושבת שהוא יענה לי?" לא באמת ידעתי איך היא תענה לי על השאלה הזאת אבל בכל זאת שאלתי…
"אני מקוה שכן" שמעתי אבל זה לא הביא לי תקווה.
נכנסתי לחדר ושכבתי על המיטה. עצמתי עיניים. רוקנתי את המוח ממחשבות ונרדמתי.
התעוררתי וראיתי הודעה…אבל זה לא היה מאבא. סתם פרסומת מוזרה..הלכתי לאכול ארוחת ערב באנחה גדולה.
למחרת בבוקר קמתי והתארגנתי לבית ספר. בדרך, הרגשתי מנותקת מהעולם. בשער הכניסה כולם הסתכלו עליי וחיכו, זרקו "בוקר טוב עדי" ו "מה קרה?" ואני פשוט לא שמעתי אותם.
התישבתי בכיתה ופשוט לא ראיתי אף אחד.
ליה נכנסה…"עדי? כאילו הלוווו? בוקר. יום חדש,אנרגיות חדשות. מה יש?" ופתאום נפתחו לי העיניים.
"אמ…היי" אמרתי "מה? אמ..אני? אני בסדר מה קרה איתי…כלום כלום לא קרה איתי." עניתי בקול מוזר. "ואת חושבת שאמרת לי "כלום לא קרה איתי אני בסדר" ואני אלך? ואאמין שכלום לא קרה איתך? נראלי שאת טועה. קדימה תספרי לי"
"תשמעי ליה מה אני אגיד לך, החיים קשים. איכשהו חיים, איכשהו נושמים, לא יודעת יהיה טוב"
"בונא עדי את מזעזעת! כל יום את אומרת לי את זה! תגיעי לפואנטה וספרי כבר מה קרה"
"כתבתי לאבא מכתב, הוא לא ענה לי ולא יודעת אני פשוט מרגישה מוזר" אמרתי בלחש.
"או התקדמות. זכרי שככה אני אוהבת אותך. אז אבא…חכי לזה פשוט- אל תתני לזה לדכא אותך"

3 שעות של מתמטיקה עברו לי לאט…זה לא הגיוני השעמום הזה.
שעמום ודכאון! לא השילוב הכי טוב היית אומרת…
פתאום באמצע החיים אני קולטת הודעה. ועוד איזה הודעה! הודעה מדן…מה דן עכשיו מה? מספיק אני מדוכאת.
ליה כמובן ראתה שהוא שלח הודעה וכתבה לי "מה הוא בכלל שולח לך הודעה?!" "לא יודעת"עניתי "לא דברנו כמעט חצי שנה.."
לא קראתי אפילו את ההודעה אבל הרגשתי שאני לא רוצה לענות. חצי שעה ישבתי בידיעה שיש לי הודעה ממנו ולא עשיתי כלום. היה לי קשה להחזיר לו הודעה או בכלל לקרוא אותה..לא ידעתי אם אנחנו ידידים בכלל. פעם אחרונה שדברנו היה נשמע שנמאס לו ממני ובחיים לא נדבר.
ליה נעצה בי מבט "מה הוא כתב?" עשיתי לה פרצוף של "לא יודעת" "מה את רצינית? תבדקי מה הוא כתב!" היא הפצירה בי. ככה עוד 10 דקות של מחשבה עברו לי ופתאום לקחתי את הטלפון וקראית את ההודעה.
"הי..אני חייב לדבר איתך דחוף" מה דחוף עכשיו מה?! דחוף היה להגיד לי למה הוא הלך באמצע החיים עוד כשהיינו ביחד. עכשיו אני לא מוכנה לשום שטויות של גברים.
"מה קרה?" החזרתי בתשובה של באמת הראתה את הרגשות שלי. "אפשר להפגש? זה די דחוף…" קבלתי ושמעתי את הקול שלו מדבר אלי. "כן מתי?" החזרתי. "היום ברבע, בגינה ליד הבית שלך..זה סבבה?"
"כן בטח..נראה אותך" זה ממש לא היה כן בטח. ממש לא רציתי ללכת לראות אותו. כעסתי עליו עוד מאז שנפרדנו אפילו שאני לא יודעת את הסיבה לכך.
בחמישה לארבע הלכתי בשביל והרגשתי לא מוכנה להסתכל לו בעיניים ולהקשיב למה שיש לו לומר. הגעתי לגינה וראיתי אותו יושב על ספסל. נראה לי פעם ראשונה הוא מחכה. כל הזמן הוא כלכך ממהר…
נגשתי אליו ותאכלס הוא לא היה נראה הכי טוב. הפנים שלו היו חיוורות ונראה כאילו הוא אפילו בכה.
"הי תודה שבאת" הוא אמר. "מה קרה דני? למה אתה נראה ככה?"
"תשבי. אני חייב לספר למישהו כבר. כבר יותר מחצי שנה הדבר הזה לא יוצא ממני…"