חייםכאלהאניחיהואניאוהבתלחיות

בחודש וחצי האחרונים עברתי הרבה משברים ורגעי חולשה, פיזית ונפשית.
לא פעם ולא פעמיים אמרתי לעצמי שדיי, נימאס. אי אפשר לחיות כך יותר.
ימים על גבי ימים בכיתי, הסתגרתי בתוך עצמי ולא ממש הייתי כאן.
הייתי במקום רחוק ואפל שאני לא ממליצה לאיש ללכת אליו.
הייתי שבורה.
אנשים אמרו ועודם אומרים שאני דכאונית ואובדנית, שהם מתגעגעים לאני הישמה והטוב שלי.
זאת שתמיד צוחקת ומחייכת.
הם לא יודעים שזאת הייתה מסכה שלבשתי במשך שנים.
אז עכשיו כשאני מתחילה להבין שעשיתי כמה דברים שגויים ושאני מחקה לגזר עדין על מעשיי, אני מבינה שהכל קרה לטובה, כי אם לאמר את האמת בשבוע האחרון התבגרתי מאוד ואני חושבת שהתקופה הרעה הזו והבגרות ש"נכפתה" עליי הגיעו בזמן טוב.
הגיעה הזמן להתבגר.
להשאיר את הילדה הקטנה מאחור ולפתח חוסן וחוזק נפשי.
אז נכוח אני רגיש ובכיינית ויש יגידו גם דכאונית ומלנכולית ואובדנית.אבל זאת מי שאני, אני רואה את היופי שברע, את הטוב שבכאב.
את המכשולים שמחזקים ומעצבים את מי שאנחנו.
אני מברכת תקופות קשות ובוכה גם כשטוב.
לא תמיד מצליחה להתמודד עם הכל. אבל מנסה.
אז אלו הם חיי ואני אוהבת אותם למרות כל הכאב שבהם.
ונכון עמים אני אומרת שאננ רוצה למות אבל לכולם יש רגעים כאלו…
אני רוצה לחיות…
לאהוב…
להיות נאהבת….
לטעות…
לבכות…
להיכשל….
ללמוד…
להצליח….
לצחוק….
ליפול….
ובסוף לקום ולהתחזק מכל רגע של חולשה.

אז עוד חודש יום הולדת שמח לי….