חייל מריר וחיילת שוקולד

בסוף שיכון הותיקים במעלה רחוב עוזיאל, תוכלו למצוא את המכולת של אריה המגמגם ושרה, חגורת הסינר שתמיד הדיף ריח של דגים מלוחים מהחבית וכרוב חמוץ מאותו מקום. אריה ענק וחזק עמד מאחורי דלפק השיש ובעיפרון שמשך מאחורי אזנו חישב חשבונות וקבע לאנשים קשי יום את חובותיהם. שרה ישבה על שרפרף בברכיים פעורות בוחנת בקפידה את הקונים ושואלת לשלומם בגרמנית. שרה הייתה "סוכנות רויטר" – ידעה על כולם הכל, עוד לפני שהם ידעו.
פעמיים בשבוע הייתי נכנסת אל החנות מצוידת בסל פלסטיק קלוע וברשימה של מעט מצרכים, הולכת באטיות בין קופסאות השימורים,אוכלת בעיניים את חטיפי החלבה ואת המסטיק בזוקה. שרה הייתה שמה שתי ידיים על הברכיים מתרוממת בקושי על רגליה לכבודי, תולשת לי את הרשימה מהיד ונאנחת "מיידלה מתי תגדלי ותקחי לבד". הלכתי אחריה למקרר החלב, למדף הלחמים ובשקית חומה מנייר שמתי 5 ביצים לארוחת הערב. נעמדתי בתור לשלם ותמיד אחרי מבוגר שראיתי רק את חגורת המכנסיים שלו ומאחורי ריק – אף אחד לא עומד .משמאלי על המדף בהטיה שלא ניתן להתעלם ממנה, הונחו שתי קופסאות מרובעות ובתוכן חפיסות צהובות של שוקולד עם ציור של חייל וחיילת. החייל היה מריר והחיילת שוקולד. הם התבוננו בי ואני האמנתי שהם מחליקים על הלשון שלי עמוק לחיך ומברכים אותי כי נפלה לי שן.
אריה היה בודק את הסל, מחשב את החוב של אמא וכותב בפנקס החודשי.
בפעם הבאה כבר לא הצלחתי ותוך כדי עמידה בתור החלקתי אל מתחת לחולצה חיילת אחת. יצאתי במהירות ודרכי הייתה מתוקה מתמיד.
ברור שהתנדבתי שוב למכולת וכל פעם יצאתי עם חיילת חלב אחרת.
פעם אחת אפילו הבנתי שרואים אותי כי שרה שאלה דרך אגב "אם לא לקחתי משהו נוסף".
יום אחד ראיתי בחצר בית הספר את אריה משוחח עם המורה לאה, הוא היה נרגש מאד, זרועותיו התנופפו ושפתיו רעדו. האצבע המורה שלו הצביעה לכוון שלי. אריה הלך ולאה קראה לי, היא השתופפה על ברכיה עד לגובה שלי, שלחה יד עדינה אל הסנטר שלי, הרימה אותו והסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה " לאן נוליך את החרפה"?
פתאום הכל הסתדר לי בראש, אריה בבית הספר, שרה עם הסינר המסריח שלה
"לא תגנוב" עניתי ללאה.
"אני חייבת לספר להורים" , "לא ,לא רק לאמא" ביקשתי.
ידעתי שאצל אבא זה ימשך שעות רבות, הוא יושיב אותי על הכסא הגבוה של הילדים הבנדיטים ויתחיל בדברי תורה העוסקים בגנבה, במשפט העמים, צדק ויושרה, בית דין של מעלה.. אחרי שעתיים נסגור עסקה של שבועיים עונש והתנצלות בקול רם במכולת של אריה- מבייש ממש . אצל אמא זה יהיה קצר וכואב מלווה בהנפת יד חזקה שתעיף לי את הפרצוף מצד לצד . שהרי אמא ואריה המגמגם מוציאים כל בוקר את הכריות לשמש כדי לשרוף חיידקים ובאותה הזדמנות אומרים חלון מול חלון "בוקר טוב". אמא היא זאת שלא תוכל לשאת את החרפה.
כל הדרך הביתה רעדתי, יש רק מילה אחת בגרמנית שיכולה לתאר את המצב – בשיסן (מחורבן)
מהצהריים חיכיתי בשתיקה .. הרבה ימים… עד היום.