חיוכו של זקן

הוא משך בחוט המנוע עד שזה התעורר לחיים, והרים את המכונה הכבדה. מנקודת מבטי הרחוקה הוא היה נראה כעוד פועל עירייה רגיל שמנקה השוק, אך מקרוב הבחנתי בכך שהוא בעצם איש זקן. הוא לבש חולצה במכופתרת פשוטה בדוגמת משבצות בכחול לבן ומכנסי עבודה רחבים. המכונה בהחלט היתה כבדה יותר מימנו, אני בטוחה בכך, אך הצורה שבה הוא החזיק אותה, איך שהוא תלה את הרצועה על כתפו הקטנה וכיוון את המכונה הרועשת אל עבר העלים והלכלוך הרב שנצבר שם למרות שעבר רק יום, היתה כל כך שגרתית.
כשחלפתי על פניו ראיתי כיפה קטנה על ראשו. פניו היו מכוסי קמטים ועיניו מעט שקועות – או לפחות כך זה היה נראה לי- אך מבטו היה נעים לעין. הוא חייך לעברי וחיוכו זרח על כל פניו. חייכתי חזרה והנדתי בראשי כדרכי לומר בוקר טוב.
גם אחרי שהוא כבר נעלם מראייתי המשכתי לחשוב על חיוכו. עדין ואמיתי, מלא בטוב לב. חיוך שלא שפט אותי על משהו או רצה שאני הלך משם ואתן לו לעשות את עבודתו בשקט (למרות שעם מכונה כזאת אני לא בטוחה שזה אפשרי), רק אמר בוקר טוב בדרכו שלו, המיוחדת.