חיוך קטן

הרחוב אפור, השמיים מלאים בעננים.
רחוב אפור, אני בו הולכת.
עניי מביטות לצדדים ופחד בהן, מה העתיד? מה העבר? מה ההווה?
אני מסמיקה וזה הצבע הורדרד היחיד בסביבה, הכל כל כך אפור.
אני מזיזה קווצות שער הצידה ואני מתחילה ללכת מהר עם כל צעד וליבי דופק.
בום, בום,בום.
אני מפסיקה לנשום ואז מתחילה שוב. אני עושה זאת שוב ואז ממהרת לשבת בספסל הקרוב.
הוא גם אפור ובו חרוטות, כנראה בסכין לגילוף, מילים של אהבה ותאריכים.
לפתע אני מרגישה אחרת, במקום כל העולם האפור מתחיל הצבע העז של לחיי ,הסמוקות והוורודות, למלא את הכל. העולם נצבע בצבע ורוד ועניי נפתחות בהפתעה. "איך?"
העולם החל להראות נפלא עוד יותר. כל דבר מגושם הפך לחינני ועדין. הציפורים המסורבלות והאפורות הפכו לורודות בהירות בעלות נוצות מסולסלות והן עפו מעל ראשי, מציצות מנגינת וואלס.
הספסל, בו נחרתו תאריכים ומשפטי אהבה, החל להתרומם מעלה והפך לכס מלכות. "מה, מה מה קורה כאן?" שאלתי בגמגום והתחלתי לברוח.
אבל ידעתי היטב מה קורה, את עולמי המגושם והאפור מילאו לאט לאט המחשבות שהזכירו לי דבר אחד. יש מישהו שאוהב אותך, מישהו בן.
התעוררתי, ראשי מונח על הכרית בריפיון וידי מחזיקות בה היטב. עניי יצאו כמעת מחוריהן וגבותי התרוממו מעלה. לפחות זה היה חלום…
אבל יש באמת מי שאוהב אותי, בן.
חיכתי חיוך קטן, פעם ראשונה.