חיה באשליות

אני זוכרת איך זה התחיל…
בדיוק מתי שחיי השתנו לטובה, זה התחיל. כאילו פתאום הבנתי את זה, אחרי שנים שזה היה עמוק בתוכי. כאילו פתאום הייתה לי המודעות לזה. במשך כל חיי לפני שזה התחיל (שאף לא היו ארוכים – אם כי קצרים מאוד) רציתי לנצל את חיי, להציב לעצמי מטרה, לעזור לאנשים, לגרום לכך שיהנו מחייהם הקצרים, שינצלו אותם, שימותו בהרגשה טובה – שהם הצליחו לעשות משהו משמעותי בחייהם. אך ברגע שזה התחיל הבנתי שכל החלומות היו סתם שטות גמורה…
הרגשתי שליבי היה כלוא, עיני ראו את חיי, אוזני שמעו את חיי, אפי הריח את חיי, לשוני טעמה את חיי – אך ליבי לא הרגיש בחיי. לאט לאט התחלתי להיכנס לאשליות, להרגשה שאני חיה בתוך חלום, בתוך סיוט גרוע שיגמר מחר האנשים מסביבי הפכו לא אמיתיים, משהו בתוכי מנע מעצמי לחשוב שהם אמיתיים. הקולות ששמעתי לא התאימו למראות, הם היו רחוקים – אלפי שנות אור, כך הרגשתי. לא התאימו ביחד, יצרו בילבול במוחי, מקומות צפופים סיחררו אותי, הכל נראה לא מסודר, כאילו כל העולם התערבב ונזרק בחזרה. כל פעם זה נכנס לראשי שוב, המחשבה הזאת. כבר הגעתי למצב שאני לא פוחדת מהמוות, שאני פוחדת ממי שאשאיר מאחור, אף על פי שמאוחר יותר חשבתי שיכול להיות שאני לא מספיק אמיצה לגמור את זה, את החיים.
הרגשתי שהמוות זה החיים של החיים האמיתיים, שאני חיה במוות. הכל מעורבב, צבעים, ריחות, קולות. אולי זאת התקווה שהחזיקה אותי בחיים, אולי זאת האהבה…
יום אחד, לא מזמן, גיליתי משהו שהפתיע אותי מאוד, שעורר בי רגשות עצב, כאב ואשם (אני לא רוצה לספר מה כי זה אישי – אבל לא משהו ממש רציני או משמעותי, יחסית אליכם). מאותו היום התחלתי לחשוב, הגעתי למסקנה שאחזיק מעמד, שאבריא מין המחלה שנראית כהכי מסוכנת, יש לי חברים שיתמכו בי, משפחה…
'אני אצליח, אני אוכל להפסיק את זה, כשאהיה גדולה אבין איך לעזור לעצמי, זה יגמר, גם החיים – אבל זה מה שאני רוצה, לא…?' זה מה שאמרתי לעצמי.
עכשיו אני עונה לעצמי בליבי: 'לא, אני לא רוצה את זה… אני לא רוצה למות, אני רוצה לחיות, אני ארגיש את החיים, אני אצליח, זה יבוא, יעזרו לי, אני בטוחה, זה יעבור, יגמר בסוף…'
אך אולי אני אומרת זאת לעצמי בגלל מה שאני מרגישה? בגלל האהבה…