חיבוק ניחומים – סיפור אמיתי (רמז: זה עליי)

אני יושבת בחדר, בערב.
מסתכלת על מה שיש סביב, על המטבח, על הספות שעליהן אני יושבת.
על המיטה הגדולה והמסודרת שלי. מיטה זוגית.
אני צופה החוצה. שני בני נוער עוברים שם, בן ובת מחובקים. אני מכירה את שניהם. כמה שאני מקנאת!
יש לי חברות מדהימות, את זו שאפשר לדבר איתה על הכול, את זו שתנסה לעודד אפילו בלי לדעת מה קרה, את זו שכיף להסתובב איתה.
יש לי חבר. הוא מדהים בעיניי. רגיש, מוכשר, חכם, פשוט האחד בשבילי. אבל אולי הוא גם לא.
אני מאוהבת בו הרבה זמן. ומאוהבת זה לא מילה למה שאני מרגישה כלפיו. הוא בנאדם פשוט מקסים, אחד הבנים הכי נחמדים שאני מכירה, ואין הרבה בנים בשכבה שלי שנחמדים אליי ולא מקללים אותי כל פעם שאני עוברת לידם.
אז הוא באמת משהו מיוחד.
יש לי משפחה שאוהבת אותי.
נוכחתי לזה אתמול, כשירדתי לפארק שליד הבית של סבתא שלי, התיישבתי על הספסל בעוד שני הילדים, בן דודי ואחי הקטן, לא מתייחסים.
ואז סבתא שלי הגיעה.
דיברתי איתה על הכול, כל מה שקורה לי בזמן האחרון.
אז.. בעצם, יש לי הכול.
אז למה אני מרגישה כאילו אין לי כלום?
למה אני מרגישה כאילו כל מה שאני צריכה הוא…
חיבוק ניחומים?