חיבוקים

שום חיבוק לא יכול להגן עליי מהמחשבות של עצמי.
לא החיבוק של שחר בבוקר אחרי שבוע שלא התראינו
ולא החיבוק של אודי כשהוא שמח שאני כזו גבוהה
לא החיבוק האקראי של מילס בהפסקה
או החיבוק העייף של יוני
לא החיבוק המועך של גל
ולא החיבוק התומך של נוגה
לא חיבוק של אדם, לא חיבוק של שיר
לא החיבוק הצמוד של איתמר, ובטח שלא הוירטואלי
לא החיבוק החם של עומר כשאני שוכבת בזרועותיו ומקווה לשכוח הכל.
ופתאום, החיבוק של אמא חסר. החיבוק של הילדה הקטנה (שכבר התבגרה) שרצה לזרועות פתוחות שמחכות לה
החיבוק של אבא לפני השינה
החיבוק של כמית כשהוא חוזר הביתה עם נשק מהצבא.
משהו מגונן של משפחה, משהו מאלו שמכירים אותי יותר מעצמי, אלו שיודעים הכל, אלו שלא יוותרו עליי, לעולם.
ואני רוצה לא לוותר על אף אחד ושלא יוותרו עליי. שהחיבוקים האלה תמיד יהיו ושלא יהיה צורך בשום מחשבה. אז למה? למה אני עומדת בפני צומת דרכים שעשויה לקחת את החיבוקים האלה ממני? את הכתף התומכת, את הגב. ככה זה, מעריכים את כולם יותר צעד לפני הסוף, כי הייתי טיפשה מכדי להבין כמה חברים באמת מתחלפים, וכמה משפחה תמיד נשארת.
מאחלת לעצמי שנה של חברויות אמת, חזקות שלא אוותר עליהן לעולם. שיהיו חלק מהמשפחה שלי ושאזכה לחיבוקים שלהם גם בשנה הבאה.