חטפתי התקף חרדה בדרך לבית ספר-סיפור אמיתי

אוקיי. זה סיפור אמיתי לגמרי מבוקר 08/03/2015, שהתחיל רגיל: התעוררתי, ואבא נתן לי שוקו. ואז הוא הראה לי את מכתב הערעור שהוא ואמא שלחו לליד"ה. אתם מבינים, לא התקבלתי. ופשוט נשברתי בפנים. כל הבוקר התחיל מחורבן כאילו הוציאו אותו מפאקינג תחת של קוף. החולצת בית ספר הייתה קטנה עליי, ולא הכינו לי אוכל, ולא התקבלתי לליד"ה. ועכשיו כמו מטומטמת אני בוכה. אז הלכתי וכל הדרך חשבתי "להתמודד עם הצרות שלך או לברוח מהן, להתמודד עם הצרות שלך או לברוח מהן……" כי אני חיה לפי עיקרון שצריך להתמודד עם כל הבעיות. אבל זה העניין; עיקרון. זה רק עיקרון. כמו פחדנית אני סטיתי והלכתי לבית של אמא, שומעת את הצלצול של בית ספר מאחורי, בורחת ממנו…. אז כל הדרך אני התפללתי לאלוהים או מי שלא יהיה שאחותי או אח שלי לא יהיו בבית. אם אח שלי היה בבית, הוא היה יושב שם במדים של הצבא ומתאכזב ממני. ואני לא יכולה לאכזב אותו. אני אוהבת את אח שלי יותר מאת החיים שלי. והוא אפילו לא יודע את זה. הרבה זמן הוא היה בדיכאון רציני ולקח כדורים, וכל מה שרציתי זה שהוא יצא מזה. והוא הצליח. הוא התמודד עם הצרות שלו במקום לברוח מהן. ואני אעמוד שם מולו, וותרנית טיפשה.
ואז התפללתי שאחותי לא תהיה בבית, כי אם כן, היא הייתה בשירותים ומתאפרת ועושה מחליק כמו איזה דוגמנית מזדיינת והייתה צועקת עליי. אני מפחדת ממנה. היא בת עשרים, ואני בטוחה שבדרך החוצה מאמא שלי היא עברה בגיהינום למסור ד"ש לשטן, להגיד תודה שהוא מחליף אותה. אני באמת באמת מפחדת ממנה, מהמילים שייצאו ממנה. לפחות אני יודעת ממי למדתי להיות עם פיוז כזה קצר, ובכללי משוגעת. אז נכנסתי הביתה והודיתי לכל דבר שקיים שאף אחד לא היה שם. ועכשיו אני יושבת כאן וכותבת ובוכה, ומפחדת ממה שיקרה כשאמא תחזור הביתה ותגלה מה עשיתי. תבינו, שנה שעברה, כשהייתי בכיתה ה'א, הייתי כמעט כל יום בורחת בשנייה האחרונה מבית ספר והולכת הביתה. ואז ההורים שלי גילו ועשו איתי שיחה, וממש באמת פחדתי מאבא. הוא כל כך רצה שאני אצליח, אז עם כל כישלון שלי הוא צעק ושבר דברים.
ובאמת פחדתי מהאיש שהביא אותי לחיים.