חושך הוא לא סיפור – פרק 1
כל החיים שלי עברו מול עייני, תום ,רוזלינדה….
הגיעה הזמן שאני אספר אותו לכולם, או לפחות לחלק.
סיפורינו מתחיל ביום שימשי, השני באפריל. היום בו נולדתי. הורי היו כל כך מאושרים עד שגילו שאני עיוורת. בהתחלה הם לא חשבו שזאת אפשרות כזאת שאני אשער עיוורת לכל החיים, אבל לא הייתה לנו פיתרון. בגיל ארבע עשרה התחילו כל הניתוחים. וגם התיכון, המקום הכי מפחיד בעולם.
*ביום הראשון שהגעתי*
"היי, את בטח הילדה החדשה!" שמעתי קול נשי וקופצני.
"שלום….לי קוראים אדריאנה….." אמרתי בפחד.
"שלום! לי קוראים רוזלינדה!" אמרה הילדה עם הקול הקופצני."בואי אחרי!" היא קראה.
מה אני אעשה עכשיו? אני לא יכולה להגיד לה שאני עיוורת כי כולם יצחקו עלי!
"אאא…..רוזלינדה! את יכולה לבוא רגע?" שאלתי.
"בואי! אני ממש מולך!" אמרה רוזלינדה, התחלתי ללכת לקיוון קולה הקופצני של רוזלינדה, כיאלו משום מקום הופיעה ילד ורץ במיסדרון, בדרכו הוא בטעות הפיל לי את כל סיפרי הלימוד על הרצפה. אוי לי! עכשיו בטח ידעו שאני עיוורת…
"אדריאנה!, את בסדר?" אמרה רוזלינדה.
"כן…את רק יכולה לעזור לי למצוע את סיפרי הלימוד שלי?" שאלתי.
"כן בטח!" אמרה רוזלינדה.
היא היתקופפה והביטה לתוך עיני ולחשה:"את עיוורת?" היא שאלה בקול חלוש.
אוי לי! למה נפגשתי איתה דווקא היום! שכחתי לשים עדשות עם צבע לעיינים!
מה אני יכולה להגיד לה? הרי לא יכולה להגיד לה שאני עיוורת! כולם יצחקו עלי!!!!!!!!!
תגובות (0)