חומר אפל – חלק א' (18+)

"אני לא יודע עוד כמה זמן אצליח לשרוד את השעמום הזה," נאנחתי.

"אתה נאנח כמו אדם זקן," אוהד, אחי, הרים את עיניו מהתפריט ונעץ בי מבט מיואש, ידעתי שאין לו כוח לעוד אחת מהשיחות האלה שלי. חייכתי. אין לו מושג כמה הוא צודק – אני מרגיש כל-כך זקן.
"משהו חדש בעבודה?" שאל והניח את התפריט.
מלצרית צעירה, מצוידת בהנעה פנימית ויעילות מטרידה, התייצבה בין רגע.
"החלטתם מה אתם רוצים להזמין?"
היה לה חזה יפה, מהסוג שעוד גורם לי להגניב מבט, להרגיש לרגע צעיר נרגש, ומיד אחר-כך זקן דוחה. היא היתה שזופה ויפה, ורק המבט המטופש שהיה לה על הפנים, גרם לי להרגיש שיש עדיין איזה צדק בתוכנית האלוהית.
"יש לכם בשר?"
המבט של אוהד הפך ממיואש לנוזף.
"יש לך בעיקריות…" התחילה המלצרית לדקלם בקול דק וצורם, והצביעה על התפריט שלי, אבל קטעתי אותה מיד. "התכוונתי בשר אמיתי."

"תסלחי לאח שלי, זו רק הפעם המאה שלו פה, הוא עדיין לא הפנים את הרעיון…"

המלצרית חייכה לאוהד קצת יותר מדי. היא הייתה מספיק נבונה לקלוט מהטון שלו, שמדובר בבדיחה, אבל כנראה לא הייתה מספיק נבונה כדי להבין את הבדיחה עצמה, ורגע לאחר מכן חזרה ופנתה אלי.
"בשר סינטטי הוא כאילו מאה אחוז בשר אמיתי, שמיוצר במעבדה כאילו, ויש לו כאילו בדיוק את אותו הטעם והמרקם של בשר!"
"שמישהו כאילו לעס לפנייך,"
"השלמתי" את המשפט שלה, וחייכתי אליה חיוך מטופש.
היא שוב חייכה.
"אני יכולה להמליץ לכם על המנה האפגנית, היא קצת חריפה, אם אתם אוהבים. אתם בסדר עם חריף?"
"יש אפשרות להוסיף אופיום למנה?"
"אני ישאל במטבח."
"אל תטרחי, הכל בסדר," הרגשתי קצת רע. התגובה התמימה של המלצרית גרמה לי להרגיש אשם, חסתי עליה.
"אני אקח את המנה האפגנית. אפשר לא ממש חריף?"
"זה לא ממש חריף, זה פיקנטי, אני יגיד לטבח בכל מקרה. משהו לשתות עם זה?"
ציאניד סחוט טרי…
"קנקן מים. תודה."
"ובשבילך?" היא פנתה לאוהד.
"אני רוצה את האפגנית גם, גם פיקנטי וקולה… בעצם קולה-זירו… סליחה! בלי שתייה. אני אשתה גם מים."
המלצרית לקחה את התפריטים והלכה, לא לפני שהספיקה לדקלם "תהנו," חסר רגש ומשקל.

הרבה זמן עבר מאז שהייתי כל-כך מרושע למישהו. הרגשתי רע עכשיו. כעסתי על עצמי מעט, אולי זו היתה המטרה.
אוהד התבונן בי וחשבתי לעצמי שהוא בטח היה רוצה להיאנח ולהגיד לי "עזוב אותי מהשטויות שלך."
הוא אח שלי, ואני אוהב אותו, והוא אוהב אותי ורוצה לעזור, אבל אני לא בטוח שהוא מסוגל להבין. רוב הזמן אני לא בטוח שיש מישהו שמסוגל.
"שבת אתה עם הילדים?"
"לא, הם אצל גלית."
"אתה רוצה ללכת לראות סרט? אפשר ללכת אם אתה רוצה…"
אני רוצה ולא רוצה. אני רוצה לראות סרט כמו פעם, כמו כשהייתי צעיר ועדיין תמים, אני רוצה להיות מופתע או נפעם שוב פעם, שהעלילה תהפנט אותי ותרדוף אותי אל השעות הקטנות של הלילה, ויום למחרת ושבוע. אני רוצה סצינה שתיצרב לי במוח ותעורר בי שאלות. אני רוצה סרט שיגרום לי לקנא שלא אני כתבתי או ביימתי אותו.

"שישי אני אקפוץ להורים לקידוש, מוצאי שבת אני נפגש עם רם ויעל, הם בארץ, באו לביקור."
"וואלה, תמסור להם ד"ש."
הנהתי.
"איפה הם גרים עכשיו?"
"אוסטרליה."
"אוסטרליה?!"
"כן…ראיתי שלשום שני סרטים. יש לי שתי חוסר המלצות אם תהיה מעוניין. השני לא היה גרוע לגמרי."
"שני סרטים?! מתי הספקת?"
"שלשום."
ראיתי שהוא מאבד סבלנות מההתחכמויות שלי והשתתקתי.
המלצרית חזרה עם שתי כוסות וקנקן מים. היה לה באמת חזה יפה. עבר מלא זמן מאז הפעם האחרונה שנגעתי במישהי. אני שוב מוצא את עצמי בוחן בחורות, אבל אני פוסל אותן כמעט מיד. גם אותה פסלתי, צעירה מדי ולא מעניינת.
"בבקשה."
"תודה."
מזגתי לאוהד, ואחר-כך לעצמי.
"מה ראית?"
הרגשתי שהוא שואל בחוסר חשק, ולא ידעתי אם הוא מעדיף שאסיים עם זה מהר או שאשנה נושא.
"סתם. הסרטים נהיו משעממים. אנשים נהיים משעממים." אני נהיה משעמם. משעמם ומרושע.

"טלי ואני התחלנו לראות עכשיו בNETFLIX "קופה ראשית", זה מצחיק. ראית?"
לא ראיתי. לא בא לי לראות.
קשה לי לצחוק לאחרונה, כבר למעלה משנה. זה לא שאני לא צוחק, אבל פחות דברים מצחיקים אותי. לפעמים אני צוחק, משהו מצחיק אותי, ואז אני מנסה פתאום להבין למה צחקתי, מה היה שם שהצחיק אותי. חבל שאני עושה את זה, אבל זה לא בשליטתי.

"אין לי Netflix."
"אז תעשה Netflix," הוא נשמע חסר סבלנות.
לא מתחשק לי לראות בכלל טלוויזיה, אבל אני לא רוצה לעצבן אותו. אני לא מבין למה אני ככה לפעמים. אני רוצה שהוא יבין את מה שאני מרגיש, אבל לא יודע איך להסביר. אני לא בטוח שהוא מסוגל להבין. או שאני מסוגל להסביר.
"כן…אולי," לגמתי מהכוס שלי.
"יש לך מישהי חדשה?"
"היתה מישהי שפגשתי מהקיופיד, אבל החלטנו להישאר ידידים."
"היא החליטה או אתה?"
"שנינו," שיקרתי.
אני רוצה מישהי חדשה ואז לא רוצה. רוצה קשר אמיתי, עמוק וכן ואז רוצה משהו פיסי ושטחי. אחר-כך אני לא רוצה שום קשר. אני לא מסוגל להחליט. מחקתי את הפרופיל בקיופיד ובטינדר וחזרתי כבר יותר מדי פעמים. מתיאש, מתאכזב ואז שוב נלחץ מהבדידות, מפנטז על מגע, אני לא יודע מה זה. משעמם לי בלי החיזור, ומשעמם לי גם שם. זה כבר מזמן לא באמת חיזור. חזרתיות. ראיון עבודה. מספר על עצמי, שואל שאלות, מתקדם לאט מדי, לפעמים מהר מדי. משתדל להצחיק, להתעניין, כבר לא באמת. אין לי כוח. בא לי להגיד להן, בואי רק נפגש הלילה. בלי דיבורים. בלי קשר. בלי מחר. רק לגעת. לא חייבים לשכב. לא חייבים חדירה. רק לגעת. בא לי למצוא מישהי שגם מרגישה ככה. ונראית טוב. אולי אם אני הייתי נראה יותר טוב, זה היה קורה. בא לי מישהי שנראית טוב ומבינה את ההרגשה. את ההרגשה של להיות מכוערת ובודדה.

הטלפון של אוהד צלצל, "טלי…," הוא התבונן בצג והשתיק אותו, "… אם זה יהיה חשוב היא תתקשר עוד פעם," הוא הניח את הטלפון בחזרה על השולחן ופנה אלי. "אז מה אתה עושה בערב, כשאתה חוזר מהעבודה." מאונן מול פורנו. לפעמים מהדמיון. מדמיין את הבחורות מהאפליקציות…לפעמים את האקסית…לפעמים מדלג בינהן בראש.
"אני בדרך כלל חוזר בלילה, אוכל משהו קטן ונכנס למיטה. מתחיל עם קצת טלפון, פייסבוק, שטויות. התחלתי להתמכר…אני מכור נראה לי… לטיק-טוק, מנסה להיגמל. כל הזמן רואה סרטון, אומר לעצמי: דקה,חמש דקות, ואז מגלה שעברה שעה וחצי. אני חייב להיגמל." אני לא באמת מאונן כל ערב, לא שיקרתי לגמרי. אני באמת מתעסק יותר מדי עם השטויות האלה. טיק טוק. ממים. כל הדברים קצרים ורגע אחר כך הם נשכחים. אף אחד לא יעריך אותם מעבר לרגע. בכלל יש יותר מדי אנשים ש"יוצרים", אבל נראה שאף אחד לא רואה עוד טעם בליצור משהו גדול, קאנוני. כמו לקנות צחוק ורגש על המשקל. שום עומק. שעמום.

שוב צלצול טלפון.
"אז זה חשוב?"
אוהד התבונן בצג.
"לא, הפעם זה מהעבודה…אני צריך לענות… שניה, טוב?!… הלו?"
הוא קם וסימן לי עם האצבע שהוא יוצא החוצה. הנהנתי.
גם אני ניסיתי ליצור, שירים, סיפורים. גם אצלי זה תמיד משהו קצר. אין לי זמן לחשוב לעומק. כותב על רגעים קטנים מהחיים. שיר קצר. סיפור קצר. לא ממש "זוכה לקצור את הפירות" של ה"יצירות" שלי. הן מוצאות את דרכן לטמיון הדיגטלי, כמו עוד אלפי יצירות חובבניות.
אני מנסה להבין מה הופך סיפור לטוב. אני לא יודע. נראה לי שבסיפור טוב יש הרפתקאה, בסיפורים אחרים יש אולי כל מיני תובנות, אני מתכוון התבוננות פנימית עמוקה על החיים, או על נפש האדם, אולי משהו פילוסופי. בסיפורים הממש טובים, בטח יש את כל הדברים האלה.
אני כבר לא מצליח למצוא סיפורים שמרתקים אותי. לאנשים אין רעיונות להרפתקאה שמצליחה לסחוף אותי, או שהתובנות שלהם כבר פחות מלהיבות. אנשים נהיים משעממים יותר מבחינתי. גם אני משעמם. רב הזמן עסוק בלקנות משהו שחסר. לסדר דברים. להזיז אותם ממקום למקום. לתקן משהו בבית, משהו באוטו. כמה הרפתקאה כבר אפשר למצוא בדברים האלה?! זה נראה שעבור רוב האנשים, התשוקה היום היא לעשות איזה אקזיט, להרוויח מלא כסף ולא לעבוד יותר כל החיים, לצאת לחופשה. אני מחפש את ההיפך…
המלצרית חזרה עם המנות והניחה על השולחן. הסתכלתי לראות אם אוהד חוזר, אבל לא הצלחתי לאתר אותו. חיכיתי קצת ואחר-כך התחלתי לאכול. המנה היתה חריפה. מדי. לא כל-כך נהניתי.
אוהד חזר.
"איך המנה?"
"לא מצאתי אותך…בסדר," עשיתי פרצוף קצת לא מרוצה, "טיפה חריף."
אוהד טעם מהמנה שלו, "זה ממש חריף," הוא לקח עוד ביס. "סליחה," קרא למלצרית.
"הכל בסדר, איך המנות שלכם?"
"המנה ממש חריפה."
"באמת?" שאלה המלצרית בטון מזויף.
"ביקשתי פיקנטי, זה ממש חריף, זה לא אכיל. אני רוצה להחליף בבקשה."
"בסדר," אמרה המלצרית. ראו שהיא לא מרוצה מהבקשה.
"אתה רוצה גם להחליף?"
אוהד שאל אותי, לא המלצרית. ראיתי איך היא מתבוננת בי מכניס ביס לפה, הרגשתי את מורת-הרוח שלה מהשאלה של אוהד, ואז הרגשתי לא נעים ממנה פתאום.
"לא, זה בסדר," שיקרתי.
"טוב," אמרה בחוסר סבלנות, ובלי לחייך הפעם. היא לקחה את הצלחת של אוהד, "אני אביא לכם את התפריט."

* * *
בדרך חזרה, באוטו, התחברתי לקיופיד. ראיתי שיש לי הודעה חדשה.
שלושה רמזורים ירוקים, שום שיר מעניין ברדיו, הדרך נראתה פתאום כל-כך ארוכה.

כשסוף-סוף הגעתי לרמזור אדום, קראתי אותה.