חום יולי אוגוסט

היה חם ולח. זה הרגיש כאילו יש באוויר גוש ענק של זיעה. גם הערב לא הקל את המצב. מסתובב עם חבר. דיבורי דיכאון. ומוות. דיכאון ומוות. מוחים עוד אגל זיעה מהפנים. אתה מרגיש שאין איך להשתחרר. החולצה נדבקת לגב. מסתכל מסביב, מחפש מראה מרענן, משהו שיקל על המצב. אבל כלום. כל מי שראיתי עד אתמול כבחורה הכי יפה על הכדור הזה, נראית לי פתאום כסתם עוד אחת. ונראה שעם התמעטות האור, החום רק מתגבר.
לפתע מישהי מסובבת את הראש ליד הרמזור. המבט שלה קולט אותי. אני מנסה להתמקד, אבל האור מתחלף לירוק, והיא נעלמת בין האנשים. אני שוכח ממנה. אני וחבר שלי יושבים על ספסל. חם הוו כמה חם. פתאום אני רואה אותה בצד השני, אוספת את שיערה והולכת. מבטה תפס אותי ולא עזב. היא מזכירה לי משהו. לא בטוח מה אבל זה משהו טוב. כאילו ראיתי אותה פעם. ואני רוצה עוד. אני רוצה לפגוש אותה, לגעת בה, לנשק אותה. אבל היא הלכה ולא תחזור.
ואני נשארתי,עם מבט אחד שורף בזיכרון, ותחושת החמצה גדולה. החמצה, שאולי היה לי פתרון סוף סוף לחום הכבד.