חולמת בגדול, ורוצה להאמין בעצמי יותר, ובלממש את החלומות שלי, אבל הן נכשלים כל פעם מחדש!
מה היה קורה אם לא הייתי כאן בכלל? יושבת, כותבת הכל, על המקלדת
מקלידה מילה ומילה, ושוב מוחקת…. מישרת מבט קדימה, אוספת את עצמי,
וקוראת ספר על מחשבותי, ולא נותנת לדמ עות לרדת בעיניי.
"חס וחלילה", ששום דמעה לא תרד לבד יותר, שלא יראו בי כחלשה, ורגישה
לסביבה יותר מידי.
שואלת את עצמי מה היה קורה, אם יום אחד לא הייתה בי כל אפשרות, להביע
רגשות, לצחוק, לבכות, לכעוס)להתעצבן(, לנוח מעט מהחיים שלי? והכי חשוב
לי לדעת מה היה קורה אם פשוט הייתי שוקעת, ואפילו ממש כמו שכולם
מספרים, מגדלת כנפיים ועפה למעלה לשמיים?
מה היה קורה אם לא הייתה לי אפשרות לפגוש אנשים מוכרים "מהימים
הטובים שהיו פעם" להתמודד מולם, לצחוק על זה שקשה בראותם, ולנסות
להבין מה דחף אותם, להתנהג רע, וטוב בחיים שלהם?
אני מחזיקה בו, הוא כל כך רגיש ומצחיק ומשמח אותי כל פעם מחדש, ובלילה
כשקר לי, הדמות שלו עדיין איתי. כאילו וכלום לא קרה פה….
"איה אוץ…. זה כואב!" – צעקתי בקול גבוה. אהבה זה נורא אני שואלת
אנשים? להרגיש חום ואהבה זה צובט? קלישאה?!
מה היה קורה אם…. אם גם לא היה לי רגש של אהבה בחיים?!
הספר שוכב במדף שם למעלה… בתוך כל "הבלאגן" בחדר החשוך שלי…. לא
הצלחתי במשימות שלי…. סיפור שכתבתי מלא שנים, לא ראה אור אחד, ולא
הצליח לרגש אנשים מספיק גם חברים קרובים שלי או לא הצליח להיות מספיק
טוב בשבילם, ולא מספיק, ולא מספיק, ושוב פ עם לא מספיק טוב….
גברת על מה את כותבת? ילדה, קחי את הזמן נשימה עמוקה עמוקה. את לא
עברת מספיק בשביל שהספר הזה יהיה מספיק טוב לסביבה שסובבת אותך!
מה לא ברור איתי?! – זה משהו כל כך שכיח בחיי וגם אצל אנשים כשאני רק
מנסה באמת לדחוף את הסיפורים שלי הלאה….
אז אני חוזרת אחורה שוב ושוב פעם התחושה הזאת, כואבת לי בלב ועושה לי
כאבי ראש, אני יושבת על המיטה וחושבת מה לא נכון, מוזיקת POP-K מלווה
את חיי יום יום כל שניה ודקה… מחוברת לכל מילה ומילה אולי גם לצינורות,
כשהחומר הטוב, עוד ממשיך להשמע "לד פוק" אצלי בווריד או בלב, "לעשות
טוב" ואת העבודה שלא נגמרה לעולם אצלי….
תגובות (0)