חולים בראש

הבמה ריקה מתוכן.
רק נערה אחת מביטה אל הקהל בפחד.
שמלה לבנה כאילו הכל טוב בעולם והפנס ישירות אליה.
היא מסתנוורת ואז פונה לקהל.
"שלום? מי אתם?"
אף אחד לא עונה
"בסדר.. איזה זבלים(לוחשת)"
היא זזה ברחבי הבמה הלוך וחזור בשקט מופתי שבאולם מחשבותיה מתרוצצות ללא הרף
"למה הם לא עונים?"
"עשיתי משהו לא בסדר?"
"אולי הם שמעו שאמרתי זבלים? אני הרי לא התכוונתי"
"אני לא יודעת מה לעשות ,התאמנתי כל הרבה ואין אפילו פיספ קטן"
"מה ביקשתי? רק שיגידו לי שאני טובה? שמישהו בעולם הזה יתייחס אלי?"
אנשים רבים מתחילים ללכת בכיוון אחד ברוב והיא נשארת דוממת.
הולכת בכיוון ההפוך
"איפה כל החברות שלי?"
קול ראשה מהדהד
"לאן כולם הולכים?"
הנערה מצטרפת אליהם ומנסה להדביק את הקצב אבל מהר מאוד כולם נעלמים.
הנערה פותחת טלפון ומסתובבת סהרורית.
"עם אני אדבר?"
קול ראשה מהדהד.
יד על הסנטר בחשיבה מועצמת
"אולי שחרית? היא תמיד עונה"
הטלפון מצלצל .
לא עונה.
שוב… עונה
"ניצוץ אני באמצע בייביסיטר מה קרה?"
"לא… לא חשוב"
הטלפון מתכהה
הנערה מדליקה אותו
"אולי סופי?"
היא מתקשרת.
לא עונה
הודעת טקסט נשלחה
"סורי ניץ אני בחזרות ,רצית משהו?"
"לא סתם לדבר"
"סבבה"
היא מביטה לקהל באהדה.
"למי אתקשר?"
קול ראשה
"ביסלי עסוקה בטח וגם יש לליהי בגרות בביולוגיה וזה פשוט לא כיף לא לדבר פנים מול פנים עם אמבר"
היא מתיישבת.
נאנחת
"אין למי להתקשר"
"אולי לאף אחד פשוט לא אכפת?"
היא קמה לעמידה ומביטה בעוז מול הקהל.
"אז מה שלומכם?"
בקול אמיתי
שקט
"מה רע לכם לדבר?"
שקט
"נו באמת אחריי הסמינר הזה בא לי כל כך לדבר עם מישהו ואין אף אחד. אפילו לא אתם ואתם עוד באתם לפה מרצונכם אלוהים יודע למה"
שקט
מונולוג ארוך
"טוב מה אכפת לי אני אספר לכם"
"זוכרים את המשפט הטיפשי הזה 'זה כמו לקפוץ למים' או משהו בסגנון הזה? אז זה לא!. כלומר כן אין לי מושג מה העומק אבל ברצינות, מה אכפת לי העומק שאין לי מושג אם זה בכלל ג'לי ולא מים? תחשבו שהלכתם לטיול. סתם טיול -סמינר. אחריי יומיים של טיול (סמינר) מבקשים ממכם לחתום ל דג'ש, מי יחתום? אני. אני וכמעט כולם שמה. רק שאני הייתי ניראה לי בין היחידות בקבוצה שאשכרה לא כתבה שהיא מתבלטת. אתם יודעים למה? נו תשאלו!. אז בקיצור מסתבר שאם תחשבו שוב, ושוב, ושוב. ושוב ושוב. תגלו שאי אפשר להחליט. אז פשוט תקפצו למים, ו… אחר כך נלמד לשחות. אז הלכתי לראיון. תאחלו לי הצלחה כי ככל שאני חושבת על זה נידמה לי שאני פשוט לא יודעת מה עשיתי. האווירה הייתה מדהימה, הסמינר כיפי ברמות, הרגשתי כל כך שייכת ועדיין… , אני מפחדת. זה נישמע מדהים הרעיון של השנת שירות אבל זה קשה. אני מדברת ומברברת על זה כאילו אני מקסימום מצטרפת לתנועת שלום עולמי. אבל אני לא בטוחה שמישהו שם לב בלי שאמרתי שאין לי שמץ של מושג איך זה ילך. כאילו ברור הפרטים הטכניים ברורים לי. יותר מעשרה אנשים בבית, כל ימי ראשון לימודים ובשאר השבוע פרויקטים שנשמעים לי כמו חלום. אז מישהו יכול אשכרה לענות לי לטלפון ולהיות הפסיכולוג שלי לאיזו שעה שעתיים?"
שקט.
"טוב אם ככה זה עדיף לכם, תשאירו אותי לבדי"
הנערה מתיישבת ישיבה מזרחית ומשלבת זרועות.
רעש סירנות
הנערה מביטה לצדדים.
מביטה לקהל
"רגע מאיזה חלק אתם של המוח?"
"אתם לא מהחלק הממורמר?"
"נכנסתי למקום הלא נכון?"
הסגרתם אותי?! אותי?!"
הרעש מתחזק והנערה רצה מחוץ לבמה
המסך משחיר
מערכה 2
שולחן אחד, כיסא אחד ומחברת לימוד וספר תנך נחים עליו
הנערה בשמלה ירוקה עם נקודות כתומות מופיעה על הבמה.
מתיישבת ומתחילה לעבוד.
"אז לוט היה הצדיק היחידי בסדום.. ממש מעניין"
"למה זה עוזר שהוא היה צדיק שהבנות שלו עשו לו גילוי אריות רק בגלל ש… רגע למה הן עשו את זה?"
הודעת ווצאפ התקבלה
"תלמידים יקרים התגלה חולה מאומת בכיתה יב2 על כל התלמידים להביא עד מחר בדיקת קורונה עם תוצאה שלילית אחרת לא יוכלו להיבחן"
"אני לא מאמינה איך אספיק עד מחר להשיג בדיקה?"
הנערה קמה מהשולחן
"איפה דפוקים!"
פותחת את הטלפון
"איפה יש מתחמי בדיקות קורונה?"
נכתב בטלפון
כתבות ניפתחות
"עומס במתחמי הבדיקות…"
"מתחת בדיקות קרס עקב העומס הרב… הנבדקים נישלחו למתחם אחר"
הנערה מתקשרת
אבא
צלצול
צלצול
עונה
"אני לא יודעת איפה יש מתחם בדיקות קורונה!"
אבא-"זה לא יעזור לצעוק עלי"
"אבא אני אפילו לא חולה, זה לא הוגן"
אבא-"את רוצה להיבחן אין לך ברירה"
הנערה מעיפה את הספר והחוברת מהשולחן בעצבים.
"אוף"
הנערה יוצאת מהבמה.
נער ונערה נכנסים.
איתם אמא שלהם.
כולם עם אותם בגדים ירוקים עם נקודות כתומות
"אמא… אנחנו חייבים בדיקה!!"
אומרים השניים
האם- לא אכפת לי, נימאס לי לשמוע על הנגיף הטיפשי הזה!"
הבת -"איך נעשה בגרות?"
הבן – "החולה אפילו לא חבר שלי, זה טיפשי אבל עדיין אנחנו חייבים בדיקה"
האם- "די כבר"
הבת -"עד שהיא תסכים הקורונה כבר ותיעלם"
לוחשת הבת לבן
הבן-"או שהבגרות תיגמר"
לוחש הבן לבת
האם(בילי)- די נמאסתם, כולם כבר חולי קורונה. אתה חולה קורונה אולי אני חולת קורונה אתה יודע שכל ילד שני בארץ הזאת חולה קורונה?! אז הגיע החורף, מי שישמע כאילו מעולם לא היה חורף בארץ. "הקורונה רק תתגבר בחורף" ברור שתתגבר! זאת שפעת חזקה אם היא לא תתגבר לא יהיו לכם חדשות. אלוהים יודע את זה ועושה לכם קצת עניין בחיים המשעממים שלכם. ומה זו קורונת ילדים ,הרי אתם שולחים כל יום ילדים לבית ספר בידיעה שאתם שולחים אותם למרבצי מחלות , שלא תחשבו שגנים זה שונה. אלו ילדים, המערכת החיסונים שלכם כל כך חלשה שאפשר כבר לשים אותם ליד זקן בן שמונים וההבדל היחיד הוא ששם הילד מפתח שינים ולזקן כבר אין שיניים. קורונה זאת מחלה, העולם הזה לא ספג מחלות מעולם? הוא כן . אבל כל התקשורת חופרת לי במוח , זה מסוכן , אלפא בתא, גמא אומיקרון מה האות הבאה? פשוט בזכות הקורונה אני לומדת שפה חדשה. האמת יוונית שפה מוזרה ומגניבה. אבל מספיק עם השטויות בואו נתרכז בכם. יש לכן בגרות מחר והסיבה היחידה שאתם לא ניגשים היא כי אתם לא הייתם חשופים אבל כן הייתם קיימים. אז אל תיגשו! רוצים לגשת תקנו בדיקה. זאת מחלה אם היה בדיקה ביתית לכל מחלה תאמינו לי שלא היה איש ברחובות. הרי כולם חיים בפחד שידבקו. ואם יידבקו? יקרה מה שקורה גם ככה, סבל או מוות ובשניהם אתה תסבול אז מה זה משנה? כולכם מעירים לי על כך שאין לי כוח לסבול אתכם. אבל זה נכון. אם הייתי חופרת לכם במוח במשך 7\24 כולל כל שעה במשך היום ,כולל כל שיחה עם חברות על נושא אחד מחורבן שמעסיק את כל העולם כי כל כך מפחיד במקום לדבר על החיים, תאמינו לי שגם אתם הייתם מתעצבנים. גם להתחסן חיסון הוא לרוב נגיף מומת, אז מכניסים לך קורונה לתוך הכתף זה בסדר, להחדיר לך מטוש לאף זה טוב אבל חס וחלילה להידבק? זה לא. הכניסו לך ולך אותם שלוש פעמים ואתם עדיין מפחדים ממנו. אולי הפעם הוא בא בחלקים אבל נידמה לי שהם משחקים לכם פאזל בגוף הרי בכל חיסון גם תופעות לוואי. כמעט אותן תופעות שיש לקורונה. אז תדמיינו שחליתם שלוש פעמים ותפסיקו לחפור לי בשכל על מה שקורה."
הילדים ממשיכים להתלונן והנערה חוזרת
"אין ברירה, אם המבחן הזה הוא עלק העתיד שלי אני חייבת בדיקה"
הנערה רצה אחריהם
קול אוטובוס נוסע
"חכה.."
נשיפה
"חכה.."
שאיפה.
המסך משחיר. מערכה 3
מלא כיסאות נאספים בידי ילדים עם חולצות כחולות.
הנערה עם חולצה כחולה וג'נס סגול.
טלפון מצלצל.
הנערה הולכת לצד
הלו
"כאן שיר מתנועת תרבותי שלי את באה לעזור בפסטיבל היום?"
"אה.. כן"
"היא לא יודעת על אתמול?"
שואלת בקול ראש
"יופי ביי"
הכיסאות נערמים מופיעה מיטה לחדר מבולגן
טלפון מצלצל
"הלו?"
"היא כאן לייה מתנועת תרבותי שלי רצי להגיד לך שלמרות שאת מדהימה אנחנו החלטנו שאת לא מתאימה לשנת שירות אצלנו"
"אהה"
הנערה מהנהנת
"את בסדר?"
"בטח ברור"
קול רועד
"רק שתדעתי שזה לא אומר שאת לא מוכשרת או לא טובה פשוט אנחנו חוששים שאולי התבנית הזאתי לא מתאימה לך"
"בטח"
"למה הסכמתי?"
שואלת בקול ראשה
"איזו מטומטמת שחשבתי שאני יכולה להתקבל לדבר כזה"
הנערה מורידה את החולצה.
מופיעה מתחתיה שמלה כחולה.
בכי.
"מה לא בסדר איתי?"
"למה חשבתי שאתקבל?"
"אני באמת חשבתי שאני יכולה לעשות דבר כזה?"
"איזו טיפשה, אני הרי אף פעם לא מתקבלת לדברים ,למה לזה חשבתי שכן?"
היא נושמת עמוק
"די לבכות"
"רק חלשות בוכות"
"את לא חלשה"
המסך מתכהה
הנערה לובשת שמלה לבנה עם כתמי צבע אדום
היא מביטה לקהל
נאנחת
"נמאס לי להתבאס אז אני אספר לכם מה זו שנת שירות להפיג את המתח… אולי ככה תדברו"
שקט
"אז…שנות שירות, מבחנים על מבחנים וזה באמת תלוי איפה אתה. אם הלכת לתנועה החדשה את שמך לא אזכיר למרות שזו תכלס לא אשמתך שהתקבלת ואני לא לשלי, אז אני עצבנית. בכי על גבי בכי ואף אחד לא רואה את זה, כי יום אחריי אני עשויה מאדישות. ואני לא צוחקת לגבי זה. שבן אדם עשוי מאדישות הוא לא מצליח להרגיש בציבור, מובן? אז חזרה לשנות שירות, לא התקבלתי, תתמודדו. אז החלטתי שאני מספרת את זה שאני אהיה בשנת שירות לכווווולם. כמו שסיפרתי שקיבלתי מיון ליחידת ההסרטה. אבל… כמו אותו מיון גם לשם לא ממש התקבלתי. כלומר לא קיבלו אותי בטענה 'זאת שנה אינטנסיבית ולא כולם מתאימים' לפחות לצבא היה היכולת לא להוריד לי את הביטחון ונכתב שם שזה שקיבלתי את המיון ועברתי את השלב הראשון אומר שהנתונים האלו חשובים ומוערכים. בעיה- הם פאקינג שלחו לי שאני מתאימה קצת זמן אחריי לקד'צ נהיגה ואני עוד סימנתי להם לא בשאלון העדפות לשאלה הזאת. זה כאילו לא משנה מה אתה מתכנן אלוהים פשוט מסתכל עלי ומלמעלה ומכין עוד פופקורן כדי לצחוק בסרט שבו אני חיה. הרי מה אכפת, יש לו עוד מיליארדים ,וכל שבוע סוף העולם. קורונה, אלפה בטא וגם אחריי האומיקרון הם ממש היו חסרי רעיונות. מה זה קורונה איי בי ? נגמרו השמות? ובנוסף כמובן האסון הנוסף, מלחמת עולם שלישית, רוסיה נגד אוקרינה. מדהים אותי ש"פתאום" אכפת לאוקרינה מאיתנו ורוצים נשק. הלו חברה מה קרה שעזה התקיפו אותנו? אז למישהו מכם היה אכפת? ברור שלא, אבל אצלנו משום מה זה ניראה לכם חובה. וזה לא כאילו ישראל מצליחה להיות ניטרלית, אנחנו איכשהו פשוט עדיין לא סגורים במי לתמוך אז פוגשים נשיא פה, פוטין שם. בכל מקרה המצב גרוע, אבל תשמחו שאתם לא בונים מגדלים באוויר כמו שאני בניתי. הם פשוט לא עפים, אתם יודעים איך זה שאבקת הפיות נגמרה. שום דבר לא יכול לעוף."
"האמת שמלחמות פשוט גודחות לי במוח שכבר אין מקום לכל דבר בניפרד אז אני מצופפת אותם עם נושאים אחרים"
היא שולפת אקדח צעצוע
"אתם לא מפחדים נכון? זה בשבילי"
היא מכוונת לראש שלה
קליק
כלום לא קורה
"חשבתי שמישהו יגיב אבל כנראה שלאף אחד לא אכפת שאמות"
היא מכוונת לקהל
"מפחדים?"
קליק
כלום לא קורה
קליק
"זה רק אקדח צעצוע"
"עוד רגע פורים חברה' תתאפסו על עצמכם"
המסך מחשיך.
כמה כיסאות על הבמה.
כמה שולחנות לפנים
מערכה 4
חמש בנות כולל הנערה מופיעות
שתי בנות יושבות על שני שולחנות.
הנערה לובשת טייץ וחולצה צהובה
סופי- "חשבתי על זה ואני יודעת שזה קצת רחוק
אבל חייבות תחפושת משותפת"
עדנה- "קצת? זה אולי עוד ארבעה חודשים"
זהבית-" שלושה, וזה גם אף פעם לא יעבוד"
סופי- "למה לא?"
זהבית- "אולי כי כל שנה את מציעה את זה וזה נכשל
"
שחרית -"אפשר לנסות אבל לא בטוח שאוכל"
זהבית- "הינה, שחרית תלך עם מאיה ונויה ותתחפש איתם במקרה הטוב ורות לא תתחפש כי היא לא אוהבת להתחפש, ובכל מקרה אנחנו לא נסכים. תנסי בכיף. יצליח לך? אה.
"
סופי- "טוב היה את הרעיון של אליס בארץ הפלאות. זהבית את צריכה להיות הארנב הלבן, די ברור למה
"
זהבית- "היי! , כל הקטע בפורים זה להתחפש למשהו שאתה לא, אני הכובען המטורף. לך סופי מתאים הזחל המעשן
"
נאיה-" נכון, אני רוצה להיות מלכת הלבבות"
סופי- "מתאים לך, יש לך ראש גדול ,ושחרית את צריכה להיות אליס. "
נאיה- "כן בתור הבלונדינית היחידה"
זהבית- "כן, צודקת. אז עדנה תהיה החתול?"
עדנה- "אבל… אני כבר לא מתה על ורוד"
סופי-" נו אבל מתאימה לזה"
זהבית- "או שתהיה קלף"
עדנה- "אולי… אבל אני באמת לא מתה על ורוד"
זהבית- "זה סגול ורוד"
עדנה- "גם סגול לא כל כך"
כולן נאנחות
עדנה- "אני אחשוב על זה"
זהבית – "זה כל כך לא יקרה_
"אני לא מבינה אותה…כל שנה אותו סיפור כמו לופ"
"לפעמים זה ככה החיים, לופ שאנשים לא קולטים שחוזר על עצמו"
"גם אם רק אני שמתי לב"
כל הבנות הולכות.
הנערה לובשת חולצה כחולה והכיתה הופכת למועדון נוער.
מערכה 5
הנערה יושבת על כורסה
בכורסה השנייה יושב נער אחר
הנערה -"נו איפה הן?"
הנער-"אורי כתבה שהיא תגיע בוחצי"
הנערה-"ראיתי בקבוצה, גם אושרית כתבה שהיא תגיע קצת מאוחר אבל הן כל הזמן ככה"
הנער- "אה בשבועיים הקרובים אני הולך להיות מפוצץ הבגרויות וממבחנים אז אני לא אהיה"
הנערה- "כל השבועיים הבאים יש לי חזרות על חזרות לקראת במסיבת סיום וגם בגרות באנגלית וגם מתכונת באומנות, אני גם בחוץ"
שקט
הנערה- "נו איפה הן? הן כל הזמן מאחרות"
רעש דלת ניפתחת.
חניכה 1 נכנסת
חניכה 1- "היי"
"למה כל הזמן זה ככה, בקושי חניכה מגיעה"
הקול בראש
חניכה 2- "היי"
הנער- " רצינו לדבר איתכם היום על הגופה אבל אני רואה שלא כולם פה"
הנער והחניכות מדברים ברקע.
הנערה מהרהרת.
"איתכן ,כולן. זה לא כזה קשה"
"ממש כמו בבית רק בנות ועדיין בלשון זכר, מה הקטע הזה"
חניכה 2- "ברור שהם מקבלים כסף על זה"
הנערה מחמיצה פנים
הנערה- מה? מאיפה שמעת על זה?"
הנער-"אנחנו מתנדבים"
הנערה- "אנחנו לא מקבלים כסף על זה"
"חבל"
חניכה 2+1- בטח
קול לא מאמין
הסצנה עוצרת.
הנערה קמה
"ככה גם בתנועה, כל הזמן הראש שלי פועל אבל אתם בטח עירניקים? צפובונים? לא… תל אביבים ?! טוב מה אכפת לי באתי להסביר לכם משהו"
הנערה עומדת בקצה הבמה.
נוקשת באצבע.
הסצנה ממשיכה בלעדיה.
האור הרב יותר עליה
"אז… תנועות נוער… איפה נתחיל"
הנערה מסתובבת בבמה הלוך ושוב בצידי הבמה.
"אני יודעת!"
קמה מקיצי החשיבה.
פונה לקהל.
"אז תנועות נוער, אני מתה על שלי ולא סובלת את זה. כאילו את בהתנדבות והחניכים והחניכות בטוחים שמשלמים לכם. אני לא בייביסיטר , כל עוד הם במועדון הביטוח עלי, לא על ההורים ,עלי. (ועל המדב"ית) אני מדריכה כבר שנתיים ועוד לא נתקלתי במצבים שקרו לי השנה. עברתי ב"דרגה" והפכו אותי למדריכה של ז-ח. עד כה צוותיי בצוות של שני מדריכים שאני החלק השקט. הוא מדבר ומדבר ומדבר ואני. אני שם. אני מקבלת שעות על היותי קיימת. מה שעוד קרה שכל הפעמים הראשונות החניכות כל הזמן לא הפסיקו להגיד שאנחנו מקבלים על זה כסף. בכיף, הייתי מוציאה שלושים ספרים על כמות הפעולות והזמנים שאני שם. ואתם יודעים מה גרוע בלהיות מדריכה של ז-ח? אני אספר זה פשוט מאוד. שאת עם שם כמו ניצוץ והמדבית שלך מזמינה ערסים צעצוע לפעולה את חייבת להתאפק ולא לחנוק אותם שהם אומרים את השם שלך יותר פעמים משההורים שלך קראו לך בכל ימי חייך. אז להיות מדריכה זה כיף. אני רצינית. שהייתי המדריכה של שכבה ה' שעכשיו הם ו' אני ממש נהניתי. הם מטורפים על כל הראש. מעצבנים, לא פשוטים. אבל … היה לי ממש כיף איתם, להיות איתם, להדריך אותם ובעיקר לדבר איתם. וגם אתם יודעים שאני קיבלתי את התואר בשנה שהדרכתי אותם שאני המדריכה היחידה מכל המדריכים והמדריכות ששרדה איתם שנה שלמה. והאמת רציתי להמשיך. אבל כל אתגר ודרכיו. במיוחד ששנה הבאה לא רק שאני אעזוב את התנועה, אני גם עוברת לאחרת. אני יודעת שעירניקים לא יבינו אבל לעזוב תנועה למען אחרת זה כמו בגידה. במיוחד אחריי שרק עבדת בקיץ עם כיתה ג' בתור מדריכה בבית ספר והחניכים שלך החליטו שבגדת בהם."
האור נכבה.
"למה הוא תמיד נכבה?"
"הלוואי והראש שלי היה גובה בלחיצת כפתור".
מערכה 6
על הבמה רקע של יער
הנערה עם אותם בגדים עולה במדרגות לאוטובוס
מסך ירוק/רקע מתחלף ונופל.
הנערה יורדת מהאוטובוס.
עולה לאוטו
הנערה מתחילה ללכת מתחילת הבמה באיטיות.
הרקע מתחלף למשרד ודלי ניקיון
הרקע שוב מתחלף
סופר.
הנערה מרכינה ראש
"אין לי כוח לזה"
הרקע מתחלף לתחנת דלק
"באמת?! דווקא היום?"
האורות גדלים והרבה ילדים עולים לבמה בזמן שהנערה עולה מעלה שהאור מראה ילדים מסדרים מילים ענקיות
'ייאוש'
'שעמום'
'עייפות'
'סירחון'
הנערה הולכת לאחוריי הקהל
הנערה מתחילה לצעוק
"אין לי כוח בכבר לאף אחד. לא מעניין לי ת'סבתה שישנת בחדר שלך, למה לי אסור להיכנס לחדר שלי ?! למה החלון פתוח לעזאזל? ולמה הגורים בחדר שלי! כן אני מתה עליכם, אבל את קולה ישנת פה לילה. אני לא ישנתי שלושה! החניכות חפרו בלילה הראשון מהכיבוי אורות באחת עשרה עד 5 לפנות בוקר בהשקמה. ומה קורה? אני צריכה לחכות עכשיו שנים עד שנגיע הביתה. אמא גררה אותי לניקיון שעה וחצי שלה. תוותרי פעם אחת! הבת שלך הדריכה שלושה ימים והלכה מלא ועכשיו היא מתה מרעב ולהתקלח. אבל לא! חייבים לשטוף משרד לפני, אה וגם לעצור בסופר, וגם למלא דלק, אה וגם להציק לך. כולם תעזבו אותי בשקט, אני רעבה! וגם מסריחה מוות מטיול של שלושה ימים!"
הנערה הולכת לאחוריי הקלעים
יוצאת עם שמלה מלאה בצבעים
מחזיקה חזק בראש ומנערת
"אני לא מפסיקה לחשוב!!!"
היא אומרת בלי להזיז את הפה.
הקול מהדהד באולם
"תעזרו לי!"
"זה לא מפסיק!"
הנערה נופלת לברכיים
מסתכלת במבט מאוכזב לקהל
"אני לא מפסיקה לחשוב ואתם משאירים אותי לבד עם המחשבות האלו"
מחבקת את עצמה
שני אנשים באים וגוררים אותה החוצה.
"למרות שזאת אשמתי"