חבר לעט (שם זמני) – פרק ראשון (טיוטה 2 לחוות דעת)

אפשר להגיד שספר הוא ממש חבר. אתה מביט בו לראשונה, תחילה בכריכה. את שואל את עצמך איך היא נראית? ואם היא נראית ככה, מה מחכה לך בפנים?
לפעמים כשאתה לא אוהב את הכריכה, אתה בטוח שהעלילה תהיה מאכזבת, מצד שני אתה בכל זאת לוקח אותו בטענה ששווה לנסות גם אם אתה לא נלהב. וככה הרומן שלכם מתחיל. בפעם הראשונה זה מייגע הודות לציפיות הפסימיות, אחרי כמה משפטים אתה נוטש אותו והוא נותר זרוק על מדף או מגירה ומידי פעם עולה בך המחשבה על החפץ המיותר שאתה כל כך מתחרט שקנית. שבועות הוא שוכב שם, אולי חודשים עד שאתה שוכח ממנו ומבחין בו שוב. אתה לא משתגע עליו, כמעט שונא אותו, איך הוא מעז להפריע לשקט שבחייך?
יעברו עוד כמה ימים עד שתגיע למסקנה שלא נתת לו הזדמנות, אז אתה פותח אותו בחוסר עניין ומשם העניינים מתגלגלים לבד, אתה לא מבין איך הרשת לעצמך לשנוא את מה שהפך להיות איבר מדומה בגופך. אני לא מכירה עוד מישהו שהדבר קרה לו, אבל זה הסיפור שלי ושל הספר שהפך להיות האיבר המדומה בגופי : "החומה היא שלי."
המילים הכתובות מספרות על בריגיטה וויט בת החמש עשרה שזה עתה עלתה לתיכון. מאחר והיא רצתה ללמוד בבית ספר ברמה גבוהה, היא עברה ללמוד ב"קראק" שנחשב תיכון יוקרתי במיוחד, יחד איתה עוברים ילדים נוספים מבית הספר הקודם שלה – "בארייר".
במקביל לתחילת הלימודים, היא מגלה שמאחורי הבית שלה יש חומה נטושה, היא הופכת אותה לרכושה הפרטי. בתחילת הספר היא רואה שהחומה מתחילה להישבר והיא לא יכול להתעלם מהסדקים שנבקעים בה מידי יום עד סוף הספר, בה החומה מתרסקת על הקרקע והופכת ללבנים שבורות ועפר.
המחבר הוא אלפרד-ג'ון פאל ואני יודעת עליו שלושה דברים :
1. הוא סופר אמריקאי
2. הוא צעיר
3. בחייו הוציא ארבעה ספרים ומתוך ראיון שקראתי עליו, לאף אחד מהם הוא לא מתכוון לעשות המשך. ישר כוח.

אהבתי את העובדה שכל מכשול שבריגיטה עוברת, נוצר סדק חדש בחומה ושהמטרה שלה הוא לשבור אותה ולהפוך אותה לעפר שאפשר לדרוך עליו וללעוג לו. אני לא יודעת אם יש עוד מישהו שהבחין בקשר בין החומה לבין חייה הפרטיים. אני לא יודעת אם קיים מישהו בעולם שהגדיר את הספר יותר מ: "זה ספר כזה מושלם! מחכה להמשך (שאף פעם לא ייכתב)".
אבל מה שהכי כיף הוא הרגש המוזר הזה, כאילו הספר שייך רק לך אל אף שכל הכיתה, השכבה, בית הספר ואולי העולם קרא אותו מאה פעמים יותר ממך. כיף לחשוב שאתה היחיד שמבין את המשמעות של הספר למרות שלא קשה להבין אותה.
קל להתחבר לבריגיטה. היא מתגברת על המחסומים שלה. למשל, כשהיא מחליטה שאין בושה בדעות שלה, מותר לה לפתוח את הפה כמו כל אחד – היא מעזה לומר מה היא חושבת על דולורס לופטי, שהיחס שלה כלפי בריגיטה היה בלתי נסלח, כולם שמעו את המילים הקשות שהאלו שלא יצאו מפיה במשך שנים, וכשאני אומרת מילים קשות, אני מתכוונת לזה. לאט לאט היא מתגברת על עוד ועוד מחסומים, עד שהחומה נופלת, וחיוך עולה על פניה. רק לה נדמה שאין סיבה לחיוך. הבעיות שלי שונות מבריגיטה ובכל זאת אני מרגישה כאילו הספר נכתב עליי.

"כולם מרגישים כאילו הספר נכתב בשבילם." אומרת עלמה ברגעים שהספר סוחף אותי יותר מידי. "לכל אחד יש את הבעיות שלו."
לפעמים נדמה שעלמה היא האדם הכי בעייתי בעולם. בלי קשר לעובדה שהיא גרה עם אם חד-הורית ומטוס הציונים שלה התפוצץ בלי שום סיבה. רק אתמול החבר שלה זרק אותה בטענה ש: "אני לא יכול לשמוע עוד על הבעיות שלך, מצטער, אני פשוט לא עומד בזה, אני לא מצליח להקשיב לך, וכל הזמן יש לך תלונות." הוא אמר עוד דברים אבל מרוב דמעות, משיכות באף ויללות, לא הצלחתי לשמוע מה היא אמרה.
ובדרך כלל אני משיבה לה : "שכולם ייהנו מהספר שנכתב עבורם." זה בדרך כלל משתיק אותה. מדהים שאני היחידה שיכולה להשתיק אותה. עלמה היא אדם שתמיד יהיה לו מה לומר- לכל אחד.
אבל לולא היא, כל המילים שאני כותבת עכשיו שוות כמו חמש אגורות וסיפור החיים שלי היה ממשיך להיות שגרתי ומשעמם.
היא זאת שהכריחה אותי לקחת צעד לשביל שלא ידעתי את סופו. היא זו שנתנה לי את הכוח להתגבר על הדבר שממנו המוח פחד והרי הוא זה ששולט על הגוף שלי.
לפעמים חבר שתלטן זה לא דבר רע.

"אלפרד-ג'ון פאל.
דבר ראשון שכדאי לדעת, אני לעולם לא אכתוב "היקר" בסוף הכותרת מאחר ואתה לא רכוש פרטי, המילה הזו תמיד נראתה לי חומרית מידי.
אתה לא מכיר אותי וסביר להניח שלעולם לא תכיר, אלא אם כן חלומות באמת מתגשמים. אני לא יודעת למה אני כותבת לך, אתה גם ככה לא תקרא את המילים האלו, כנראה שאני זו שמחפשת לעצמי סיפור חיים- כדי שבביוגרפיה שלי ייכתב סיפור אחד מעניין. הייתי צריכה לדעת שכל האנשים המפורסמים הם אותו הדבר, לא משנה במה הם עוסקים. איכשהו אני מצליחה להבין אותם, כולנו בני אדם וכולנו רוצים להיות מנותקים לפעמים.
אני לא יגיד את שמי, או את גילי וגם לא את מקום מוצאי, אבל אוכל לומר שהשפה שלי היא לא השפה שלך ושאני עובדת קשה כדי להגות נכון כל משפט שיוצא לך בטבעיות מהפה. אוכל לומר שאת החלום שלי הגשימו לפני, זה היית אתה ושלא תבין לא נכון, אני לא יכולה להאשים אותך. זו כנראה אני עדיין מחפשת את מה שמעטים מצאו.
למרות שאין לזה טעם, אני מרשה לעט שביד שלי לספר לך כמה דברים. הראשון ביניהם הוא שמעולם לא הייתי אובססיבית לספרים, עד שהכרתי את "החומה היא שלי" ו- "הרוח חשבה שהיא הילה".
אני יכולה לספר ש- "החומה היא שלי" הפך להיות הדבר היקר לי ביותר ואני לא יכולה להחשיב אותו כרכוש מאחר ואיברים מדומים הם אינם דבר חומרי. זה מדהים,התיאור, העלילה הדימוי של החומה לחיים- הכל!
העיניים שלה רואות את העולם שאליו התרגלה והשינויים שבאים אליה בבת אחת מורגשים תחילה בצורה מזערית, וכשהחומה מקבלת משמעות, הכל נהיה מבולבל. אני מעריצה אנשים שמשתנים בצורה קיצונית, תמיד תהיתי אם זה בכלל אפשרי.
ואני יודעת שרצית לומר כאן משהו, אני יודעת מה רצית לומר. אני מרשה לעצמי לספר לך שגם אני רוצה לומר את הדברים, בדיוק כמו שאתה עשית. אז די כתבתי לך בשביל עצמי, כדי שאדע שאמרתי למישהו שהגשים את החלום שלי שגם אני רוצה להגשים אותו. אתה לא תקרא את זה, אז כתבתי את זה בשביל עצמי.
וזה קצר כי אין לי מה לכתוב, פשוט רציתי להיות רגועה ולהגיד שכתבתי לך ועכשיו הכל בסדר, להיכנס למייל שלי בכל יום כדי לראות שלא קיבלתי שום הודעה. למה אני טורחת? למה אני אומרת שוב ושוב שגם אני רוצה להגשים את החלום הזה? ובכלל, המקום שממנו אני באה רק מקטין את הסיכוי שלי להיות חלק מהעולם שתמיד רציתי להיות בו, בעולם הזה שכולם חלמו להיות בו ולאט לאט הם מגלים את העולם האמיתי, מחוץ לחלומות המטופשים, רק אני נשארתי שם, כמו ילדה קטנה.
אז אני מספרת לך שיש לי חלום, ואתה הגשמת אותו, תמיד קיים האדם שחושב והאדם שמבצע, ואני שואלת את עצמי, האם האדם שחשב יכול גם להגשים? האם הוא יכול להאמין בעצמו?
י."

"אני לא שולחת את זה!" אמרתי והפכתי את הדף הישר והתמים לכדור נייר מתפרק, עלמה רק הסתכלה עליי בחיוך.
"מה?!"
"כלום, את פשוט לא מקשיבה לעצמך, פחדנית."
"באמת שאין טעם לזה."
"שווה לנסות. יהלי, החיים של כולנו תלויים בסכנות שאנחנו חייבים לקחת."
"אבל הוא לא יקרא את זה, אז למה זה שווה?"
"זה שווה כי את תדעי שניסית ואם הוא לא קרא, אז לא נורא, יש אנשים הרבה יותר טובים ממנו. יהיו לך עוד עשרת אלפים הזדמנויות."
"אני לא רוצה לשלוח."
"טוב, תעשי מה שבראש שלך, אני רק אומרת שממש חבל שאת עומדת לפספס משהו שכנראה יהיה הזדמנות חייך להגשים משהו אחד מכל הרשימה הארוכה של חלומות שאת פסימית מידי בשביל לקחת את עצמך בידיים ולעשות איתם משהו."
"ואם הוא לא יבין מה כתוב? יש פה כל כך הרבה שגיאות שגם אני לא מבינה מה אני מנסה להגיד כאן."
לא באמת קראתי את המכתב שוב, רק ניסיתי להעצים את המשפט כי זה מה שאני בניסיון לשכנע אנשים שאני צודקת. ככה זה, אנחנו צודקים גם אם טעינו, אנחנו אף פעם לא אשמים.
"הוא ינסה להבין, את כתבת לו עד כמה התאמצת לכתוב נכון."
"וזה גם קצר."
"עכשיו את סתם ממציאה תירוצים, אני לא מצליחה להבין אותך יהלי, את רוצה לעשות משהו אבל הפחד הזה של 'הוא לא ככה… ' , 'מה יהיה אם …' , 'אין טעם כי …' . את משכנעת את עצמך להישאר במקום אחד. את צריכה לעשות משהו עם החיים שלך."
לא רבנו, קיים בינינו הסכם לא כתוב ולא חתום.
עלמה השוותה אותי לתסמונת סטוקהולם : "התאהבת כל כך בחיים שלך כאמצעי הגנה משינויים. את לא ילדה בת תשע שצריכה הגנה. יהלי, את בת שש עשרה, ואם כל הכבוד לעובדה שיש כל כך הרבה דברים שהם מחוץ לחוק בשבילנו ולאף אחד לא באמת אכפת מהחוקים האלה, שינויים הם דבר חוקי. כולם משתנים עכשיו, מרחרחים קצת מחוץ לכלוב הזה שנקרא מסגרת. רק את תקועה באיזה בועה משלך מהיום שנולדת ועד היום. את תקועה בבועה של חיים שגרתיים מידי"
גם אם לא אהבתי את המילים שאמרה, ידעתי שהיא צודקת. אני אוהבת את עלמה, היא תמיד תאמר לך את האמת, גם אם היא מלאה במילות גנאי ועובדות לא משמחות. בסופו של דבר נכנעתי.
"בסדר! אני אשלח את זה…"
היא תמיד מצליחה להשיג מה שהיא רוצה, גם אם זה לא מוצא-חן בעיני אחרים. היא שכנעה אותי לעשות דבר שכל כך התחרטתי עליו באותו רגע, אבל לולא היא, הייתי מתחרטת על שהשארתי את המכתב זרוק בפח ומי יודע לאן היה מגיע?
בשעה אחת עשרה וחצי ישבתי על המחשב והקלדתי את המכתב שהיה קשה לקרוא מאחר והדף היה מלא קמטים קטנים שעיוותו את האותיות. שלחתי את ההודעה להוצאה של הספר המקורי. הלכתי לישון מוקדם וגופי הרגיש ריקנות ואשמה. נדמה שרק אתמול הדף הפך לכדור נייר מסכן, אבל מסיבה לא ברורה עברו שלושה חודשים.