חברת בני האדם

אתמול בערב נזרקתי מחברת בני האדם. או שהם זרקו אותי אני לא זוכר. אני רק זוכר פרצופים מזויפים והרבה מהם. אני זוכר שהסתכלתי להם בעיניים וראיתי את האמת. אני זוכר שפחדתי, שניסיתי להתעלם כמו כולם. אבל לא הצלחתי. אני זוכר תחושת מחנק. שכולם משתתפים באיזו הצגה. הרגשתי לחץ הולך וגובר. ניסיתי להשתחרר אך צעקו עליי. אני לא זוכר מה בדיוק עשיתי, אך לבסוף מצאתי את עצמי בחוץ.
מצאתי את עצמי שם בלי בגדים, מתגולל בבוץ. הייתי מסריח, נראיתי נורא, וירד עליי גשם, אך משום מה הרגשתי נפלא. הרגשתי תחושת חופש. עוברים ושבים הביטו בי, צחקתי כמו מטורף. הסתובבתי כך במעגלים. בשלב מסוים נהיה לי משעמם. הסתכלתי בבניין ממנו נזרקתי. היה שם אור, היה שם חם. החלטתי לחזור לשם.
נכנסתי פנימה, הרגשתי נעים, ישבתי ביניהם. השתדלתי לצחוק במקומות הנכונים, ולהראות פרצוף מתעניין בזמן הנכון. הרגשתי כבר שאני מצליח להשתלב, אך זה היה שקר. הם שמו לב שאני שונה, ועברו לשולחן אחר. הם לא רצו לשבת ליד העירום המוזר עם הבוץ. הבטתי סביבי. על השולחן היו מיני מטעמים שהאנשים השאירו. התחלתי לאכול. אכלתי בגסות ובתאווה לא עניין אותי כלום. אכלתי עם הידיים, היה לי טעים.
לפתע הגיע איש. "באת להתעניין בשלומי?" שאלתי בתקווה. אך לא זאת הייתה כוונתו. מראהו היה מוכר לי אך לא הצלחתי להיזכר בשמו או בפרצופו. "אתה לא שייך לכאן אמר " מוטב שתצא, אם לא זה ייגמר בפיצוץ ". קולו היה סמכותי, סמכותי מדי. הוא גם הפחיד אותי עם דיבוריו על הפיצוץ. הבטתי החוצה. נזכרתי בתחושת החופש הנפלאה ויצאתי החוצה.
התבוננתי מסביבי. הבוץ כולו נעלם, במקומו היו רק מרצפות קרות. הסתכלתי מאחורי כתפי. הבניין, גם הוא נעלם. רק מרחב אינסופי של מרצפות קרות.

התחלתי שם, חופשי מחברת בני האדם, לחפש מקום בו אוכל להניח את גופי.