חב"ד

אור המסך האיר את פניי באור כחלחל כשקראתי את ההודעה ממנה. היא בברוקלין כבר יומיים והכל מצוין. מארחת ה-AirBnB שלה ממש נחמדה, והיא קרובה למסעדה שמגישה אוכל ישראלי, שמזכיר לה קצת אותי, למרות שלא באמת אכלה אוכל ישראלי קודם. "אני בכפר חב"ד שוב, עוד מעט יירגע ויהיה לי זמן לשיחה" השבתי לה באנגלית.

רוב ההזדמנויות שלנו לדבר היו בעיקר לקראת סופי המשמרות שלי בעבודה. אני עובד בתור עוזר צלם בחתונות של חרדים, אצל אברהם הצלם. אברהם נחשב לצלם מס' 2 ברשימת צלמי החתונות "הכשרים" והלו"ז שלו מלא עד תשרי. איתנו עובד גם נחמיה, בחור ישיבה צעיר, עם עניין רב בצילום. אני נותן לו לעשות את העבודות "הטובות" יותר כי הוא רוצה ללמוד את סודות המקצוע מאברהם, ואני מסתפק בלסחוב את הציוד או להקים את הסטודיו. זו גם הדרך שלי להרוויח איזו שעה פה ושם לנוח כשהם יוצאים לצלם בחוץ…

אותה הכרתי בטיול הגדול אחרי הצבא, בחורה מיוחדת וחכמה. לדוד שלה יש חווה והיא מקווה יום אחד לרשת אותה, לכן היא טסה לארה"ב לעבוד בכל מיני חוות ולצבור נסיון. התקופה שטיילנו ביחד הייתה לקוחה כאילו מסרט, גרתי אצלה לתקופה קצרה ואחרי שנפרדו דרכינו היא אפילו טסה לפגוש אותי ביעד הבא בשביל להמשיך את ההרפתקה שלנו יחד. לא האמנתי שאוכל להגיע לרמות כאלו של רגש אחרי גיל ההתבגרות.

זה כבר סוף האירוע, כבר אחרי 3 בלילה ואנחנו נוסעים בוואן של אברהם לצלם את הזוג מול העתק הבית של הרבי מלובביץ'. לחב"דניקים זה כבוד גדול, שאני לא מכיר בתור חילוני מתחזה עם כיפת הרזרבה של אברהם. פרקנו נחמיה ואני את החצובות, את שני הפלאשים הקבועים ושמענו את אברהם מחלק הוראות לבני הזוג. "אתה בינתיים תשב ברכב, עוד מעט אקרא לך." אמר לי, "נחמיה, אתה איתי"

האור הכחלחל שוב האיר את פני. "Ahuvi," היא כותבת, "אתה פנוי עכשיו?"
צליל החיוג נשמע מהספיקר עד שפניה עלו על המסך, מחייכת, יפיפייה.
ל-"מה נשמע?" הרגיל שלי ענתה רק בצחוק קטן, השמש משתקפת ממשקפיה.

משהו מוכר לי פה.
קפצתי מהוואן ונעמדתי עם גבי אל ביתו של הרבי.
היא ואני, 9125 ק"מ אחד מהשניה,
"יאללה בוא, תביא את המטרייה הלבנה והפנס" צועק לי אברהם,
היא מולי, ואיפה שידי מסתיימת ומחזיקה את הטלפון, מתחילה היד שלה,
מחזיקים ידיים, כמו מתוך חלום.
"איפה אתה? מה אתה עושה?"
האור שבוקע ממנה מאיר את כולי, מאיר את הזוג, מאיר את אברהם, את נחמיה ואת כל הבית של הרבי, זה שמאחוריי, וזה שמאחוריה, האמיתי.
'רק עוד רגע אחד' התחננתי, יודע שזה הכי קרוב שעוד יצא לי להגיע.