זעקות לעזרה

אני מסתכל על העבר,
היינו רק ילדים על נדנדות,
בזמן שהם צחקו בקול גדול אני בהיתי בחושך וחנקתי את הדמעות שלי,
אני רציתי להגיד להם מה עובר עליי אבל הרגשתי חנוק,
ידעתי שהם לא יבינו אותי,
לא הרגשתי בטוח.

אני זוכר את אותו הלילה,
אני הסתכלתי בחשכה והתחלתי למלמל לעצמי מילים שמרכיבות קריאות לעזרה,
אני רק רציתי שהם ישמעו את המלמולים שלי אך הם לא שמעו,
הם רק המשיכו לצחוק בקול גדול.

עבר זמן מאז,
חשבתי שהשתנתי,
חשבתי שאם ארצה לקרוא לעזרה לא אצטרך למלמל לעצמי אלא פשוט אגיד בביטחון,
אבל טעיתי.

זה היה לילה,
הפעם הם לא התנדנדו וגם לא צחקו בקול גדול,
שוב הפעם אני בהיתי בחושך אך הפעם לא חנקתי את הדמעות אלא בכיתי,
יבבות של בכי נשמעו במשך דקות ארוכות אך שוב הפעם הם לא שמעו,
הם התלחששו מעט ואני נותרתי ככה, מבלי לדעת האם הם שמעו את היבבות שלי והתעלמו או שהיו עסוקים בעניינים שלהם.

אני זועק לעזרה,
אך אף אחד לא שומע,
ואף אחד לא ישמע.