“זיכרונות מציפים”

אילולא ידעת מה אני מרגישה,
אילולא ידעת כמה אני חלשה.
אתה לא יודע,
גם בטח לא דימיינת,
שככה יכאב לי שהלכת.
מין אבן כבדה
שקוברת אותי במחשבה,
לוחצת על ליבי חזק
ומחסירה נשימה.
אני מנסה להיחלץ מזה
ולהמשיך הלאה,
אך אם כמה שאני מנסה
אני לא מצליחה.
אני לא מפסיקה
לראות אותך בדימיוני,
וכמה שאני ינסה
לעולם לא תצא ממוחי.
מי אתה?
אני שואלת את עצמי?
אני מחפשת תשובה
באופן יומיומי.
איך גרמת לי
להשתנות כל כך?
איך קיבלת אותי כפי שאני,
פשוט כך…
אני חושבת על הרגע
שבו פתאום נתראה,
ואני יהיה בהלם,
אשאר פעורת פה.
אני מחכה,
וגם מקווה שניפגש עוד השנה,
שאספר לך את מה
שלא העזתי לפני שנה.