זיכרון של ליל סילבסטר.

"אני שונאת ריח של סיגריות".
אמרתי בשקט לאדם שחום העור עם הראסטות, שעישן לידי בתחנת האוטובוס.
בעוד ריח הסיגריות העז נשאב אל אפי בזרם בלתי פוסק של עשן מזוהם ורעיל, ישבתי בשקט מביטה במבט מעורער אל עבר הריצפה, נזכרת באותו ליל סילבסטר.
באותו לילה בו מנהל העבודה שלי החזיר אותי בשעה 2 וחצי בלילה אל הבית.
הרחובות היו שקטים וריקים מכל נפש אדם, והאוויר מלא היה בערפל שהשתקף אל מול אורות פנסי הרחוב.
הוא הוריד אותי בביתי ולחץ לי את היד בברכת לילה טוב. בתמימותי חשבתי שכאן נגמר הלילה, שכאן נגמרה העבודה ושכאן נגמר השבוע. אך לא די היה לו בלחיצת יד, כך הסתבר לי. הוא חיבק אותי, כשבתמימותי חשבתי שוב שמדובר בחיבוק תמים וכן בין מכרים. ובכלל, מה לאדם מעל גיל 40 לחבק נערה תמימה בת 17 העובדת אצלו?
התחבקנו בעודי מריחה את הריח שלו. הוא היה מבושם בריח האלכוהול ומעילו הדיף ריח עז וחריף של סיגריות שחדר לבד הסוודר הישן והבלוי שנהגתי ללבוש על חולצת העבודה שלי.
התנתקתי מהחיבוק, אך גם בכך לא היה לו די. הוא אחז בידי בעודי מתרחקת מגופו, ומשך אותי אל כיוונו. הוא חיבק אותי. הוא חיבק אותי פעם אחת יותר מדי, או אולי, בעצם, חיבק אותי פעמיים יותר מדי… שבתי אל ריחות הסיגריות שהוא נהג לעשן ללא הפסקה בפינת הישיבה שם, בעבודה. בעוד הרוח נושבת על פניי והערפל מכסה את הנוף, עמדנו על סף ביתי כשהוא מחבק אותי בכוח ומחל לנשק אותי ולנגוע ברחבי גופי. הוא נישק אותי שוב ושוב, והתחיל לרדת לאיזור צווארי כששוב ריח הסיגריות העז של פיו ובגדיו נודף על כל פניי, על כל גופי, על כל בגדיי, על כל כולי.
כל תפקידי היה לחוש את גופו ואת נשיקותיו בעוד הוא מנסה להביאני מעבר לכך.
חשתי מורעלת ומסריחה מסיגריות. הוא המשיך לנשק אותי, המשיך לגעת בי, המשיך להתגרות ממני בנשיקות ולעטוף את גופי במגע רב … התרחקתי מהר מגופו וכל שיצא מפי היה ברכת לילה טוב חסרת סבלנות במקצת. הייתי משותקת מהלם. הוא אחז בידי, כלא הסכים שאלך, וחייך חיוך גדול, מרוצה ובעיקר… רוצה.
רוצה שוב את גופי צמוד לגופו. רוצה שוב את פניי קרוב לפניו. רוצה שוב לעטוף את צווארי בנשיקות דביקות ומסריחות. רוצה לנסות שוב להפיק ממני תועלת מינית.
הוא אחז בידי בחוזקה, וניסיתי להשתחרר מאחיזתו. השתחררתי מאחיזתו לבסוף, איחלתי לו לילה טוב ונכנסתי לביתי בעודו מביט בי מחוייך. הרחוב היה קפוא ומעורפל, ואת חיוכו שהשתקף דרך הערפל לא הצלחתי להפסיד.
דלתות הבית היו נעולות כולן, ובעוד דמעות עומדות בעיניי, ניסיתי לפתוח את שתי הכניסות. לאחר ניסיונות רבים, אמא פתחה. היא נראתה עייפה, קמה משינה, ועם דמעות בעיניים, בתוך החשכה ששררה בביתי השקט, סיפרתי לה את שקרה כעת בחוץ.
נכנסתי לחדרי בניסיונות כושלים לישון. הרחתי את הסוודר הישן והבלוי שלי, זה שנהגתי ללבוש על חולצת העבודה שלי. הוא נדף בריחות חריפים של סיגריות המתמזגים עם מי דמעותיי שזלגו על הסוודר בעודי מריחה אותו וחוזרת לאותו הרגע. אותו הרגע בו הוא נשק לצווארי ונגע בי. מנהל העבודה המבוגר והנשוי שלי, אז, בליל הסילבסטר, ברחוב הריק, הקר והמעורפל בשעה 2 וחצי בלילה בשעון.
חזרתי למציאות בעקבות הגעת האוטובוס לתחנה. הבטתי שוב במבט נוקב באיש שעישן לידי בתחנת האוטובוס. שוב ריח הסיגריות העז שהגיע מכיוונו הזכיר לי את אותו ליל הסילבסטר הקר והמעורפל בשעה 2 וחצי בלילה בשעון, ורק אמרתי לו פעם נוספת לפני עלייתי אל האוטובוס- "תפסיק בבקשה. אני שונאת ריח של סיגריות".