זיכרון קטן חדש [סיפור אמיתי]
-כיתה ב', שנת 2009-
אבא נכנס הביתה, הייתי עסוקה בלצפות בטלוויזיה. הפנים שלו היו ממש חסרי רגש, הרגשתי שחדשות רעות עומדות לצאת מהפה שלו. הוא הניח את התיק הגדול בצבע כחול כהה על השולחן בסלון, ושאלתי אותו: "מה קרה?" "סבתא." הוא ענה, התעסק בלהוריד את נעליו. שאלתי אותו: "מה סבתא?" "היא מתה, נפטרה." באותו רגע, לא ממש הבנתי את המילה נפטרה. התרוצצו לי מילים בראש- אולי זאת מילה נכבדת לחולה? הנהנתי. הוא אמר בלחש: "מזל שאת לא יודעת מה זה…" וחשב שלא שמעתי, אבל כן.
-למחרת-
כשחזרתי מהלימודים דילגתי בעליזות אל המחשב. הציפורים מצייצות, השמש זורחת, אנשים בעלי ארשת פנים שמחה… ונזכרתי במילה שאמר אבא אתמול. הוא יצא לעבודה, ואני התיישבתי על יד המחשב ונכנסתי לוואלה מילון. כתבתי בשגיאת כתיב: "נפתרא", זה לא מצא את המילה. מחקתי כמה אותיות עד שזה הצליח- "נפטרה". והבנתי….. שנפטרה, זה מתה. התחלתי לבכות בכי מר מגעגועים…. אמא באה וחיבקה אותי. סבא מת עוד לפני שהכרתי אותו. כואב לי….
-כיתה ו', שנת 2013, ל"ג בעומר-
הלכתי ביום ראשון ליום השני להילולה בהר מירון. היה שם בית קברות…. שתי קומות. למטה… כל האנשים שהמשפחה שלי הכירה. הלכתי איתם לבית הקברות. הרגשתי לא הכי טוב שבעולם. בכל מקרה, בית קברות, זה לא בדיוק סיבה לאושר… עלינו לקומה השניה, לא קומה אבל זה גבוה יותר. ואז… מצבת אבן קשה ועליה חרקים קטנים מאוד ואדומים מהלכים. הלב שלי לאט לאט התחיל להיסדק לשניים מרוב כאב של געגועים. התחלתי לבכות לאט לאט…… והגשמתי את המטרה שלי מאז שסבתי האהובה מתה……
תגובות (2)
אוי אני ממש מצטערת. אבל זה ממש נחמד שאת מספרת על מה שקורה לך ומשתפת אותנו(קהילת הסופרים)….
הייתי חייבת להוריד אבן מהלב.. [: