זיכרון צורב

ישבנו שנינו ליד השולחן לאכול, שני אחים, שני אויבים. מתח שרר ביננו, לפחות מנקודת מבטי, מבטו שלו היה אדיש. אחח… האדישות שלו, בלתי נסבל. שיערו הבלונדיני שהגיע מעבר לכתפיו זהר באור השמש, מה ששיווה לו מראה של וילון משי זהוב, כמו תמיד. השיער שלי לעומת זאת היה מלא קשרים ומרופט, שיער ששאנתי כל כך. רבים היו אומרים לי שהוא ג'ינג'י, אחרים היו אומרים חום, והשאר הביעו את דעתם גם הם. מה שבטוח, אף אחד לא הסכים על צבע שיערי. אח שלי תמיד היה מעיר לי על הקשרים, אך רק בגללו הם קיימים, כל הקשרים קיימים בגללו.
"נמאס לי!"
הטחתי את מילותי אל האוויר. פניו השמנמנות של אחי, שהיו כשלי, הופנו ממסך הטלוויזיה לפניי שלי. הוא נראה מבולבל, כאילו הוא לא ידע על מה אני מדברת, אך הוא כבר גילה זאת מזמן.
"אתה אח נוראי!"
צעקתי עליו. זה לא הדבר הכי נורא שאמרתי לו, לא פעם הייתי אומרת שאני שונאת אותו ושהייתי רוצה אח אחר. בפעם הראשונה שאמרתי לו את זה הוא צחק, הוא אף פעם לא לקח אותי ברצינות, גרם לי להרגיש חסרת אונים, חסרת ערך.
"מה עשיתי?"
שאל כשחיוך מתנוסס על פניו, נשמע כמו הילדים שצורחים בכיתה כל השיעור וכשהמורה מעירה להם הם מעמידים פני תמימים. השאלה הזו הייתה כל כך נוראית, כי הוא ידע מה הוא עשה, הוא פשוט לא היה מוכן לדבר על זה.
"אני נסיתי להתאבד בגללך, ואתה יודע את זה, ובכל זאת אתה מתנהג כאילו לא איכפת לך בכלל!"
דמעות החלו להציף את פניי שנעשו אדומות, דמעות של כעס וכאב. כל הפעמים שצחק עליי, הציק לי, הרביץ לי. כל הפעמים שגרם לי להרגיש מפגרת, טיפשה, חסרת ערך לחלוטין. כל הפעמים שהיינו רבים, והוא היה מאיים עליי שאם לא אעשה מה שהוא מבקש הוא ירביץ לי. כל הפעמים שהייתי בורחת אל החדר ומטיחה את ראשי בקיר. ואז… הפעמים בהם הייתי מחפשת משהו שיכאיב לי, מגיע לי שיכאב לי, אני לא שווה כלום. שנים למדתי שאם אח שלי לא מקבל אותי, אני לא שווה דבר. אני כבר יודעת שזה לא נכון, אבל התחושה הזו עדיין אוחזת בי בכל שנייה.
"זו אשמתי שאת מוותרת לעצמך בקלות?"
הוא שאל כמנסה להיתמם. נשברתי באותו רגע, הנה עוד אחד מן הסדקים שלעולם לא ירפאו. אני כאן לא? אני לא ויתרתי, אני לא חלשה. נכון? אולי אני באמת חלשה, אולי אני באמת ויתרתי לעצמי בקלות. אני אפס, אני כלום! הוא צודק, אולי עדיף לחזור לנסיונות התאבדות.
מה שקרה לאחר מכן, אני לא זוכרת, אבל התחושות מכות בי כל פעם מחדש. נפילה אל תוך בור שחור של כאב שחודר לי בלב וממלא אותו במועקה, ממלא אותו בכעס ובשנאה. אני לא מאמינה בערך של משפחה, לא כשיש לי משפחה כזו. אולי יום אחד אלמד להתיר את הקשרים שקושרים אותי אל הרצפה, וסוף אלמד לעמוד כדי שלא ידרכו עליי.