זיכרון מהם/תל פאחר
ושוב תל פאחר.
ושוב אותה תחושה של עצבות באוויר.
שביל אבני החצץ מוביל אותי בשתיקה אל אנדרטת שמות הנופלים, אל החיילים העומדים שם כחיילי המלכה. שקטים, דוממים, כאובים.
להבת האש מאחוריהם דולקת, עומדת איתנה נגד הרוח.
ושוב שבילי המנהרות, המקום שבו הם נלחמו, שבו הם הגנו.
החושך של המנהרות סוגר עליי, כמו אומר "אין לך לאן ללכת", ואני נאבקת למצוא יציאה. כשאני מגיעה לבסוף לאחת כזו, יש בה שבריר קטן של אור. הוא מגיע מחריץ בחומת האבנים הגבוהה.
ציפור נעמדת שם. עיניה מביטות בי. היא גם שקטה, כנראה שהיא יודעת מה הולך לקרות. היא אינה זעה, כמעט אפילו לא ממצמצת, ומיד לאחר מכן נשמעת הצפירה.
אני עומדת לצידה בשתיקה בזמן שרעש הצפירה זועק באוזניי. תפילה חרישית יוצאת מפי, ולא כזו שכתובה בסידור, אלא אחת אמיתית, מתוך הלב, דיבור פה אל פה עם אלוהים.
לאחר שהצפירה מסתיימת הציפור מסתלקת לה, אך לא לפני שהיא מביטה בי לשנייה אחת אחרונה. משהו במבטה אומר לי לברוח, לצאת מין המנהרות החשוכות והבודדות האלו ולמצוא אנשים אמיתיים, להפיג את הבדידות האפלה הזו שהחשכה משליטה.
אט אט אני מגיעה אל היציאה האמיתית, נושמת עמוק את האוויר הנקי והקריר.
הטקס מתנהל לו כמתוכנן, כמו בכל פעם. מצידי הקהל נראים להם משפחות הנופלים וקבוצת תיירים שבאו. עיניהם רחוקות לי, ולכן אני איני יכולה לראות את מבטם, אם כי אני בטוחה שהוא מלא בכאב ושדמעות מציפות את פניהם.
היא מקריאה את הקטע, וכשהיא מתחילה לבכות, משהו בי נשבר, ביחד עם עוד הרבה אנשים.
הדמעות שלה הן אמיתיות. היא וודאי חושבת עליו, על אחיה הקטן.
כל זה וודאי מזכיר לה אותו.
פתאום כולם מצליחים להתחבר אל המאורע, בין אם זה מהתרגשות ובין בגלל שהם איבדו מישהו קרוב לליבם. עיניים רבות דומעות בקהל ללא הפסק. חבילות טישו עוברות מיד אחת לאחרת. אנשים עוטפים את קרוביהם במעילים וצעיפים, ספק מהקור ספק כדי לשמור עליהם קרוב, כאילו משהו עלול לקרות לפתע ולקחת אותם מהם.
ושוב תל פאחר.
ושוב אנחנו נזכרים באותם הנופלים. כל כך הרבה אנשים שפעם חיו, אהבו, שהיתה להם משפחה.
הם כבר לא יזכו לכל זה לעולם.
תגובות (0)