זיכרון זהב ? וזיכרונות זבל!

בגיל 3 הרטבתי במכנסיים לפחות כמה פעמים ביום, הגננת החליפה לי כמה פעמים את המכנסיים, שהיו נמצאים לי בתיק ,אני זוכרת אותה היא הייתה טובה.

בגיל 3 איים עליי ילד בגן להביא לו את הצמיד פלסטיק השחור שלי ,אז הבאתי לו אותו כי פחדתי.
אני לא יודעת איך ,אבל אני זוכרת את התמונה של הצמיד שלי שבור לחתיכות.
אני שואלת אותך בדמיון שלי ,נמצאים בחלל לבן ריק,רק אתה ואני אחד מול השני ,"אתה שברת לי אותו?" לא ענית לי ,הסתכלת לי בעיניים ולא אמרת דבר.
אני גם לא זוכרת, וכנראה שגם אתה לא,כי אתה כבר גדול ,כי כנראה מי שמכאיב ,זה לא מי שזוכר ,כנראה שאני לא אדע אף פעם .
כנראה שהלב החליט להשכיח את הזיכרון הזה כדיי לא להכאיב לי.כנראה שלא אדע לעולם.

בגיל 4 בגן אחר איבדתי את העגיל זהב היקר שהורים שלי קנו לי בחצר הגן.
חיפשתי אותו כל היום לבד ובכיתי ,כי גם ככה אין לי חברים כל כך לא היה מי שיעזור לי לחפש.
והגננת ?מי זוכר אותה בכלל?.
ילדה מהגן ניגשה אליי ואמרה לי "מצאתי את העגיל שלך".
חזרתי מלאת תקווה לבית אמרתי לאמא בהתרגשות ,"אמא מצאו לי את העגיל!".
באתי יום למחרת עם אמא ,אמא ניגשה לדבר עם הגננת על העגיל ,בעוד שאותה ילדה ניגשת אליי ואומרת לי בחיוך וקול מרוצה "אה העגיל שלך ? שיקרתי לך, לא באמת מצאתי אותו"
הסתכלתי עליה כמה שניות ,לא אמרתי כלום ,לא היה לי מה להגיד בפניי הרוע שחדר לי לגוף ,ששיתק אותי.
הסתכלתי על אמא ואמרתי לה בקול רגיל "היא אמרה לי סתם ,היא לא מצאה את העגיל" אני לא זוכרת את ההתפתחות מאז אבל שם הזיכרון שלי בגיל 4 פסק.

בגיל 4 ישבתי ושיחקתי לבד בארגז החול הגדול,כי אין לי חברים ,אולי שתיי חברות אבל הם לא תמיד היו איתי ממיטב זיכרוני.
הסתובבתי לאחור וראיתי את כל ילדיי הגן עומדים בשורה מאחוריי ,אמרתי להם "מה אתם עושים???"
ומהבהלה התחלתי ללכת משם, כל ילדיי הגן עקבו אחריי בשורה ,הולכים לכל מקום שאני הולכת כמו רכבת ,רכבת הזבל ,על כל מתקן שעליתי מגלשה או קרוסלה הייתם אחריי ,לא מרפים לא משחררים ,כמה שביקשתי שתפסיקו לא הפסקתם, המשכתם וצחקתם.
זה נפסק שהיינו צריכים לחזור לגן ,כולכם רצתם לגן ואני לא ,הלכתי לשבת על הנדנדה עם ידיים משולבות וראש על הברכיים התחלתי לבכות ,הגננת באה וניסתה לשכנע אותי להכנס ,
לא זכור לי אם באמת היה לה אכפת ,כפי שאמרתי אני לא זוכרת אותה ,בסוף נכנסתי אבל שם הסיפור נגמר.