תחתית התודעה

יש בי מילים.
הן צועקות ממני.
זועקות שאקשיב.
יש בי רצונות.
שלעולם לא באמת
התכוונתי להגשים.
ויש לי עולם,שלם.
מלא מטפאורות
ומושגים גבוהים.
כזה מסודר ומרוהט.
שמצייר לי את החיים.
ובנתיים מסתדר בתוכי
חור שחור
שמעיק בתוכי
מלא במילים וברצונות,
המבולגנים והמשונים שבי.
שמסתתר לו שם
שזועק ממני.
שמדי פעם מגיע בלילות.
שגורם לי לבכות
באופן מכוער.כל כך.
שגורם לי לשנוא את עצמי.
את הבחירות שלי.
את עצמי.
ואני פוחדת
פחד נורא.
חרדה רצינית.
ופוחדת על חיי.
על כמה שונים הם מעצמי.
וכשאני קמה בבוקר
מיוזעת.
לאט לאט זה נעלם.
ואני חיה את החלום.
והשדים חוזרים למערה.
וחוזרים להיות סתם מועקה
בתחתית התודעה.