זה קשה להיות לבד

אמא ואבא אני יודעת שאתם אוהבים אותי , אני יודעת שאתם רוצים רק לטובתי ..
אני מצטערת,הפעם לא הלך לכם.
זאת הייתה טעות לעבור עיר,אתם ראיתם כמה התנגדתי,ראיתם כמה בכיתי למה חשבתם רק על עצמכם ? רק הבעיות שלכם חשובות אה ?
אתם חושבים שזה קל להפרד מכל החברים שהיו לי ? פה אף אחד לא סובל אותי,כולם שונאים אותי,צוחקים עלי,משפילים אותי,מרכלים עלי.
אני נהייתי בן אדם אחר לגמרי,הייתי חזקה,לא הייתי נעלבת משום דבר…
ועכשיו ? נהייתי בכיינית ודיכאונית .
אני מתגעגעת,לצחוקים שלנו,לכל הכיף שלנו,איך שהייתי אוהבת לקום בבוקר,הייתי ילדה עם שמחת חיים.
אנחנו נפגשים פעם בחודש..
וזה כל כך כואב לי,אני תמיד מנסה להתחבא,למצוא מקום בפינה בצד,רק להתרחק מהמציאות הזאת.
אבל לצערי,אי אפשר לברוח..
שלא תבינו אותי לא נכון,אני לא רוצה למות חס וחלילה אני רק רוצה להתרחק מהמציאות הזאת.
כמה זמן אני כבר פה ? חודשיים ..
חודשיים מרגישים לי כמו נצח,חודשיים מיותרים.
אולי זה סתם חלום,אולי אני אקום בבוקר ואראה שכל זה לא קרה.
אבל לצערי,ניסיתי לצבוט את עצמי כמה פעמים ורק סימנים אדומים יצאו מזה..
אז ניסיתי למצוא תמיכה,ניסיתי לקבל צומי.
התלוננתי כל הזמן,מצאתי את חברות שלי אומרות עלי
"תראו איזה מסכנה היא" "אין לה חברות" "הילדה מנודה"
לא רציתי את זה
אז אמא ואבא , אולי הייתה לכם כוונה טובה,אולי אני טועה בכל הסיפור הזה,ואולי אני סתם מתלוננת..
אבל את הרגשות שלי אני לא צריכה להצדיק לאף אחד,מעכשיו הסבל שלי יהיה ביני לבין עצמי.