זה יעבור לך

"זה יעבור לך" אני אומרת בזעם ומתחרטת כמעט מיד על המלים, והוא לא מבין. עדיין לא מבין את הסאבטקסט מאחורי המילים. יושב לו בשקט במושב האחורי עם בובת הנמר הקטן, חצי לוחש חצי מזמזם את "רוץ בין סוסים" כאילו שכח את השיחה שהוא עצמו יזם. אני נושמת עמוק עוטה חיוך מלאכותי ושואלת "רוצה ללכת לגן השעשועים חמוד?" הוא מתרגש, מתרגש מאוד ואני שומעת כבר את הרגליים שלו בועטות בגב הכיסא שלי בהתלהבות. אני מגניבה חצי מבט אחורה ורואה שבובת הנמר הקטן שוב מצאה את דרכה לפיו והוא מוצץ אותה. המראה הזה של בני הקטן עם האף התפוחי והעיניים הגדולות ממיס בי שכבת התגוננות, כי עניו הכחולות היו מלאות שובבות כשל אדם שיודע שהוא עושה מעשה אסור. החיוך שלי התרחב אבל בעיניים שלי נשארה לחלוחית של דמעות. הגענו לגן השעשועים, הוא ירד מהאוטו לאט, אחז בכוח בשמלתי הירוקה כאילו פחד שיאבד אותי. הלכנו יחד לספסל הפינתי, הוא התיישב, ואני הלכתי לקנות לו קרטיב לימון ב"גזלן" ממול. הוא סיים לאכול מהר מאוד, ואני ניסיתי "לשדך" בעדינות בינו לבן אחד מילדי השכנים. שבמקרה יסתובב בגן, ומכיר אותנו כבר כמה חודשים. זה היה כישלון חרוץ, הילד הקטן התבלבל, הסתכל עליי בעיניים חצי עצמות, והלך למתקן הטיפוס הרחוק ביותר ממני. התיישבתי לידו בוהה איך הוא זורק ותופס את בבות הנמר שלו כאילו היא הדבר הכי מעניין בעולם. לאחר כמה דקות ניסיתי לדרבן אותו להצטרף למשחק עם ילדה קטנה כבת חמש ששכבה על הדשא ובנתה מגדל קטן מקוביות עץ. אבל הוא חייך כאילו לא שמע אותי, והמשיך לשחק עם בובת הנמר. לאחר כחצי שעה חזרנו הביתה, בדרך היה לי חשק עז להגיד לו "כשנגיע הביתה אתן לך שוקולד" אבל ידעתי שהאמירה הזאת תפצה בעיקר את עצמי. אני נוהגת הביתה, שוב מגניבה חצי מבט דרך המראות המטונפות לילד שישן עתה במושב האחורי, וחושבת האם מתישהו הבושה שאני מרגישה כלפי הילד המיוחד שלי תעבור. האם מתישהו אני אהיה מסוגלת להגיד בלי בושה "כן, יש לי ילד אוטיסט".