זה יכל לא לקרות

אני בוכה בשקט, בלי שהם יראו, בתקווה שהכל יעבור בשלום.
איך הגעתי למצב הזה? למה אני כל כך פתטית? אני לא אמורה לבכות, אני אמורה לעבור את זה בצורה נורמלית, כמו שכל אחד עובר חגיגה משפחתית. חוגג, אוכל, מדבר, נפרד לשלום.
סיימנו, צריך ללכת, צריך לקום ולחשוף את הפרצוף הנפוח שלי. איך אני אלך?
הם מתחילים להביט בי, לחקור מה קרה, העיניים שלי אדומות מרוב בכי, מה אני יכולה לומר? אני כל כך שונאת אותם, כל כך עצובה ומיואשת. הרי ביקשתי להישאר היום בבית, אם אתה מנסה להרחיק אותי מהאנשים שהיו יקרים לי למה שלא תשאיר אותי לבד בחדר שלי וזהו? למה לגרום לי לבכות ולהרוס לאנשים את הערב? אני פשוט לא יכולתי יותר. זה הכל.
אני יוצאת משם ומנסה לבקש סליחה מההורים על שהרסתי להם את הערב, קשה לי להחזיק בבטן כבר.
ובדרך הביתה אני מנסה להפסיק לבכות, אבל אני כל כך מתגעגעת לעבר, כל כך מיואשת מהווה.
ואנחנו חוזרים הביתה כאילו כלום לא באמת קרה.