זה טוב, אני חושבת.

בס"ד
אני נכנסת הבייתה, היא שוכבת על הספה כרגיל, חסרת מוטיבציה.
זוהי אחותי, אחותי הקטנה.
אני ניגשת אליה, מנסה להצחיק, מנסה להציק, שתוציא רגש כלפי חוץ, שתראה לי מה מציק.
היא מתחילה לכעוס, ככה זה תמיד כשאני מציקה לה, היא מתחרפנת. אבל זה טוב, אני חושבת.
היא צועקת עליי, מקללת, מגדפת, מאיימת.
" אני אוציא לך את העיניים!!" היא צורחת. "אני אדקור אותך!!" היא מטיחה. ואני בשלי, מדגדגת אותה, מציקה.
"די! די! די!!" ואז, כמו בכל ערב, היא מתחילה לבכות, לייבב ללא הפסקה, היא מלאה ברחמים עצמיים, היא שונאת שאני אומרת את זה עליה, אבל זה נכון והיא מודעת לזה שזה נכון.
אז היא בוכה, בוכה בצרחות, מרטיבה את הכול. היא רועדת, מתנשפת, מייללת. ואני רק צופה בה, מחייכת לעצמי. הצלחתי, שוב.
יום למחרת היא כותבת פתק " סליחה אחותי אהובתי, אני אוהבת אותך".
זה תמיד ככה, בכל ערב. אבל זה טוב, אממ… אני חושבת.