זה היה יום יפה

יצאנו מבניין הכיתות. עוד מעט היתה אמורה להיות פעילות של כל כיתות התיכון. זה היה יום יפה. שמש, מצב רוח טוב. השתרענו על הדשא- חבורה של בנות, צוחקות ומדברות. "אוף" רטנתי "שכחתי את התנ"ך שלי בכיתה" "נו רוצי תביאי אותו, המקום שלך פה מחכה לך"…חזרתי ונשכבתי עם כולן על הדשא. שכבתי על הגב ליד החברה שלי, ברקע ראיתי את בניין הפנימיה הלבן, את השמיים. מסביב דשא. תיקנו ופיטפטנו "וואי, שנה שעברה היתה השנה הכי גרועה בחיים שלי" "לא, אצלי דווקא לא. בא לי לחזור לכיתה ח'.." ככה המשיכו לדבר. זה היה יום נהדר. דשא. ושמש. ומסביב האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. הן בטח כבר שכחו את היום הזה. שכחו שישבו בדשא ודיברו, שכחו את הצחוק, את החיוך, השמש. אבל אני מנסה בכוח שלא לשכוח. גי נאבקתי בשביל זה. בשביל לשכב בשמש עם האנשים שאני אוהבת. בשביל לחייך, לדבר איתן. זה היה יום יפה. שמש? ודשא, וכל מה שהושג במאמץ.