זאת צלקת שתישאר לכל החיים 1

השעה חמש בצהריים. אני יושבת על כיסא מזורגג באמצע מסעדת בשרים, אחי מצלם אותי וחברה שלי שרה לי. אז מלאו לי חמש עשרה, והדכדוך לא משחרר אותי. ״היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת ללירון״ שירן שרה בהתלהבות. ״תודה״ אני מעקמת את פי למין חיוך וקמה מהבר. ״לאן זה?״ מיכאל שואל. ״לשירותים״ אני עונה והולך בחיפזון אל שירותי הנשים. הראש שלי מתפוצץ, כאבים חדים תוקפים אותו. אני מחזיקה את שיערות ראשי ועוצמת עיניי, ישר הפלאשבקים חוזרים.
ארבע בבוקר, בית חולים איכילוב. עיניי אדומות והפנים חבולות. כל החלק התחתוני של גופי כואב. אותו רופא בן הארבעים בודק כל מקום בגופי בעזרת המכשירים השונים וכותב לאחר כל בדיקה משהו בכתבו המזעזע. ״אני רואה פה פנס בעין, פצעים בקרקפת, זעזוע מוח ושפה חבולה. אז מי מכם מתחיל לספר לי מה לעזאזל קרה?״ הוא אומר בקולו הרם. הפחד לספר לו, למישהו בכללי.. להגיד את זה בקול רם ואשכרה להבין שזה קרה. זה קרה לפני פחות משעה. וכל דקה מהאירוע הזה כאבה יותר מהשניה. ״היא..״ מיכאל משתעל. ״היא נאנסה״ אני משחזרת את זה במוחי ומרגישה את אותו הכאב שהיה בתוכו כשהוא אמר את צמד המילים הללו. ״ואו. קודם כל אני ממליץ לכם להגיש תלונה במשטרה. דבר שני צריך לבדוק שלא נפגעת מבחינה בריאותית-מינית. אז אני אצטרך לשלוח אותכם לשני רופאים נוספים״ הוא אמר ואותן המילים לא מצליחות לחלחל לראשי.
״את פה כבר עשר דקות. הכל בסדר?״ שירן שוברת את השקט שהיה בשירותים. באותו הרגע מתנגן לי כל הלילה הזה בראש, האונס, הנסיעה לבית חולים, הפגישה עם הרופא, הצילומי רנגטן, הבדיקה המפחידה, ההבנה שאני לא אוכל ללדת. הלילה הגרוע בחיי כבר חודשיים מתנגן בראשי ללא הרף ואף אחד לא יודע שאני רק רוצה לצרוח.
״כן, הכל מעולה״.