זאת לא אני…
כולם רגילים לראות אותי שמחה ומלאת חיים,תמיד עם חיוך על הפנים,תמיד זאת שבמרכז העיניינים.
זאת לא אני..אתם יודעים כמה אני בוכה בלילה כשאף-אחד לא רואה?אתם יודעים כמה דמעות אני מחזיקה?אתם יודעים כמה זמן אני כבר ככה?אתם יודעים כמה פעמים איבדתי תקווה?אתם יודעים איזה מחשבות עוברות לא בראש?ואתם יודעים עד כמה קשה לשמור הכול בבטן,ולהחזיק את הדמעות?אני לא אוהבת לבכות,לדעתי זה מראה חולשה..אבל חברה אמרה לי:"כשבן אדם בוכה זה אומר שהוא היה חזק יותר מידי זמן".
ואולי היא צודקת…באמת שלא נתתי לעצמי לבכות המון זמן וניסיתי לשלוט בזה, אבל מכירים את הרגעים שאתם נזכרים במשהו רע או עצוב שקרה לכם והדמעות פשוט מתחילות לנזול לכם מהעיניים?אז כן,את זה אני כבר לא יכולה להפסיק.
מידי פעם אני צריכה אדם לדבר איתו, אחד שמבין אותי ומתחבר אלי..אבל אין לי כזה..יש לי חברים אבל הם כאלה שיקשיבו ולא יעשו המון..ואני צריכה את האחד הזה שיקשיב ושיעשה.
ועכשיו אני חושבת על זה…למה אני ככה?טוב כנראה שדבר ראשון משפחה, אני יודעת שהם אוהבים אותי אבל, אנחנו עדיין רבים,ההורים עדיין מעצבנים.
עוד דבר, בצפר…הציונים, אני יכולה לדעת הכול,יותר מכול החברים שלי יחד..אני יכולה ללמוד שבוע שלם לבוא למבחן ו…כמו תמיד להיכשל בו.לא משנה מה אני עושה ואיך..אני נכשלת.אז מה זה שווה את המאמץ?
ומה אני אוהבת לעשות?מוזיקה, העולם של המוזיקה שמסיח אותי מהעולם הזה, אני שמה אוזניות ו…זהו..יש שקט, אני לא שומעת את ההורים, אני לא שומעת כלום חוץ מהמוזיקה.
ויש כול-כך המון שירים שגרמו לי לחייך,ולבכות בו זמנית,אלו שהזכירו לי איך לחייך…אני לא שומעת וואן די או משהו בסגנון..אני בכיון של הרוק (BVB,paramore,pierce the veil וכו..)ואלה הדברים שכן גרמו לי לחייך ולבכות כול פעם מחדש . אז תודה לכול מי שקרא את החפירות שלי,(סורי על החפירות) ההיתי חייבת לפרוק את זה.
תגובות (3)
ישנה אמנות, או נכון יותר מיומנות, של לעוף. הסוד טמון ביכולת ללמוד להשליך את עצמך אל הקרקע ולהחטיא.
– דאגלס אדאמס
{ מתוך הספר "החיים, היקום, וכל השאר" }
יש רגעים מסוימים בחייו של בן-אדם שאין בהם דקות אמיתיות, כך שאי-אפשר לספור אותן.
– סטיבן קינג
{ מתוך הספר "דולורס קלייבורן" }
ולא חפרת.
ממש לא חפרת, זה בסדר גמור לפרוק דברים שחייב…
כל החיים הם רק תקופה, בשלב מסוים הכל עובר ונעלם…
אני במצב רוח מוזר כך שאת תצטרכי לסבול את התגובה שלי.
״החיים הם כמו מנהרה, בסוף יגיע האור״
״החיים הם כמו גלגל, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה״
״זה יעבור״
אז הינה, אלו בדיוק הקלישאות שכולם בטח אמרו לך, אז אני לא אגיד.
מסר קטן ממני אלייך? החיים הם חרא.
לכולם הם חרא, לא רק לי ולך.
עוד משפט?
לכולם יש מסיכות, לי אישית יש מלא.
כולם, אבל ממש כולם, בוכים כשהם מורידים את המסיכה, כי זה חרא לגלות שאף אחד לא הוריד אותה בשבילך.
אני מניחה שאת חכמה (את שומעת BVB) ולכן אני אומר את זה פעם אחת, זה לא מעודד, אבל זה מה שיש לי.
החיים הם חרא, אבל את תשרדי את זה, את תשמעי רוק כל היום, ותצחקי סתם ככה, ותכשיל במבחנים, ותשנאי את ההורים- כי אלה החיים, ואין מה לעשות.
ואם את מרגישה שזהו, את לא יכולה יותר- תאכלי שוקולד, ותביני למה את רוצה להשאר בעולם הזה.
אם את רוצה לדבר איתי- צרי קשר (אל תטרחי לקרוא את הפרופיל המעייף)
אוהבת (מאוד מאוד ובלי סיבה)
רובי.