ושוב..
ושוב אני עומדת שם מושפלת
ושוב הם מקיפים אותי, סוגרים עליי
ושוב אני רוצה לצרוח, אבל אני לא יכולה
ושוב אני רוצה לברוח, לברוח למקום רחוק, אבל אני לא יכולה
ושוב הם מפילים אותי ורומסים אותי כך ששוב אני לא יכולה לקום
ושוב הם משחקים בי, משתמשים בי
ושוב הם מוציאים ממני הכל, מרוקנים אות לחלוטין
ושוב אני מעיזה להרים את ראשי ולהבין, שוב שאני בסך הכל בובה.
ועכשיו, כשהבטן מתהפכת מרעב וכאב והחתכים שורפים, אני מבינה כמה כוח באמת יש לכם, אתם יכולים לגרום למישהו להרוג את עצמו ופשוט להסתכל ולהנות מהסבל שלו ולהשאיר אותו להתפרק, לאט, לבד, כי לקחתם לו הכל.
תגובות (8)
סיפור מרגש מאוד! (זה לא מגיע לך!)
אולי זה כן, אם לא הייתי מתנגדת להתעללות שלהם בילדה אחרת זה לא היה קורה..
אל תתני לעצמך לחשוב ככה!!!!!!!!!!
זה לא באשמתך בשום צורה, הם פשוט ילדים נוראיים חסרי חיים. אני יודעת שזה קשה וגם לי הייתה תקופה ארוכה כזאת.
בבקשה, פשוט תשארי. אני יודעת כמה זה קשה. אבל, בבקשה. יש עוד אנשים שכל כך אוהבים אותך ואכפת להם ממך….
אני לא יכולה, אני לא מסוגלת יותר לראות את החיוכים שלהם, את עיני הנחש שלהם, את הילדים שפשוט יושבים ומסתכלים, בלי לעזור, בלי לומר מילה, אני לא מסוגלת יותר לשמוע את הקול שלהם, של הסטירות המצלצלות, של האגרופים בבטן, של הבטן הריקה (היא ריקה כי אם אני אוכלת אני פשוט אקיא הכל מרוב מכות..).
אני פשוט לא יכולה…
אני ממש רוצה לעזור לך!!!!! בבקשה בבקשה בבקשה תגידי לי איך!!!!!!! ואל תגידי שאין דרך! חייבת להיות!! O:
אבל אין, בעיקר עכשיו כשאני בקושי נושמת, אני פשוט צריכה למות, רק ככה זה ייגמר.. נכון, הם יעברו לילדים אחרים, אבל אני לא יכולה יותר!
כתביה מרגשת ויפה וכול כך כואב לדעת שזה אמיתי.
את יותר חזקה מהם, אל תתני להם לשבור אותך הם רק עוד חלק קטן מהחיים שלך!
חלק ממש לא קטן, שש שנים זה לא קטן, לא ממש לא..
אני שש שנים לא נותנת להם לשבור אותי, אבל זה קשה ואני לא מצליחה לעמוד בזה יותר…