ושוב קשה…

קרה לכם?
קרה לכם, שרציתם מישהו,
שרציתם אותו כל כך,
מכל הלב, באמת,
אבל ידעתם שהוא לעולם לא יהיה שלכם?
שהוא בכלל לא מסתכל לכיוון שלכם,
שכשהמבט שלו נתקל בי,
הלב שלו לא מפרפר כמו הלב שלי,
שהוא בחיים, אבל בחיים לא ירגיש אלייך משהו,
ובמיוחד לא מה שאני מרגישה אליו,
כשאני מסתכלת עליו, אני רואה את השלמות, את היופי, את ההילה של האהבה סביבו,
שכשהוא מסתכל עלי, הוא רק רואה סתם ילדה,
הוא מביט בי, בעיניים הטובות שלו, שמהפנטות אותי בכל פעם מחדש, רק שהפעם הם כועסות מעט,
אני מחייכת, הוא מחזיר לי מבט לא ברור,
הוא כולו נוטף מים, מים שאני שפכתי עליו,
אם הוא רק היה יודע מה אני חושבת עליו,
"אני שונא אותך!!!" הוא צועק עלי, המשפט שלו פוגע בי כמו חצים, הוא עד כדי כך לא אוהב אותי?
"חבל, כי אני אוהבת אותך" אני אומרת, החיוך שהיה על פני מתחלף לחיוך מריר, והחיוך המריר מתחלף לדמעה קטנה ומלוחה, ולבכי אחד גדול, כל הציפיות שתליתי בו, כל התקוות, כל הפעמים שחשבתי שאולי, אבל רק אולי הוא מרגיש אלי משהו קטן, זה התנפץ לי על הפנים,
שוב דוחים אותי,
שוב שוברים אותי,
שוב מנפצים לי את האשליה המתוקה בפנים,
שוב ושוב, ושוב,
בכל פעם שאני לרגע מעיזה, אפילו רק לשנייה,
גורמים לי שוב לקרוס,
ליפול,
להעלם בתוך הבור הענק והעמוק שנפתח מתחת לרגלי,
ואני שוקעת, ושוקעת,
מנסה להחזיק חזק,
אבל מתישהו,
מתישהו יגמר לי הכוח,
ואז אני יצלול לבפנים,
צורחת, בוכה, כואבת…

הכנסתי לתוך השיר את הרגשות שלי, לא דווקא על מישהו ספציפי, על החיים, שנותנים לכם כאפה בפרצוף בכל פעם מחדש, כל פעם בעזרת דמות אחרת, משאלה אחרת, תמיד מוצאים דרך, ואני פשוט צריכה להתמודד, שוב, ושוב ושוב…