ושוב להסתגר
זה כבר רגיל לגמרי
כשאני בוכה-להיסגר
להתבודד
להיעלם
פשוט לא להיות קיימת
לנעול את הדלת
ללכת למקום הכי מרחוק
ללכת למקום הכי פחות הומה אדם
למקום הכי שקט והכי מבודד
למקום בו לא תמצאו אנשים
ושם להיות עם המוזיקה
שצורחת לי באוזניים
שפשוט אותי מרגיעה
עד שאני שוב 'חזקה'
אני חוזרת הביתה שמחה
אבל אני שוב שמה מסכה.
תגובות (8)
זה סיפור אישי או שיר?
וכתבת מאוד יפה :)
אישי
אחרת למה זה בסיפורים אישיים?
:'(
ותודה…
לדעתי, מה שאת צריכה זה לצאת מהשגרה הרגילה. תבקשי מההורים שלך לנסוע לאיזו חופשה, באילת נגיד, זה ירענן אותך ויחדש לך אנרגיות טובות.
1. את כותבת נורא יפה.
2. התגובה שלפני צודקת, לצאת מהשגרה רק יעשה לך טוב.
תעשי משהו שבחיים לא העזת לעשות קודם,זה ישחרר אותך ויפתח אותך לעולם חדש,שיש ביטחון וחיים אחרים לעומת מה שהכרת.
תאמיני לי מנסיון, להוריד את המסכה תמיד עוזר :)
לא.. כי להוריד את המסכה יגרום להורים שלי לחבק אותי עד שלא יהיה לי אוויר
הם שוב יחשבו שאני צריכה איזה פסיכולוג..
ואני יחושב על זה…קצת לצאת מהשגרה..
שוב, את כל מה שהיה לי להגיד כבר כתבתי בשירים האחרים שהעלית, מצידי לבוא עד לבית שלך לנגב לך דמעה, כי זה מה שחברה עושה…
מנסה לעודד בכל מצב!
ואני מזה מצטערת שאני לא אבוא מחר, רק לראות את הפרצוף שלך על הבוקר מדביק אותי בקדחת החיוכים, רק לשמוע את הקול שלך גורם לי לצחוק, רק לדעת שאת תמיד תהיי לצידי מתי שאצטרך גורם לי לחוש ביטחון…
אני מקווה שאני גורמת לך להרגיש אותו דבר, אחרת אני יעשה פרצוף עצוב.
אני יבוא איתו לבצפר.
אני אחזור איתו הביתה.
אני אלך איתו לישון,
ואני אקום איתו בבוקר למחרת.
כל יום מחדש.
כי מה שווה כל העצב אם אין טיפה אחת של שמחה?
:-(
זה הפרצוף שלי עכשיו. אני רצינית.
את לא צריכה להצטער, את חולה…
זאת לא אשמתך.
ואני ממש מקווה שמחר אני ארגיש יותר טוב
ושתחלימי עד יום שני ואני יראה אותך שוב…
ואני תמיד אהיה לידך
וכן..את גורמת לי את אותו הדבר… ♥ :')