ורגע לפני הסוף, תחזרו להציל אותי.
אני על הפנים.
אני לא מצליחה לנשום באופן סדיר יותר, אני טובעת.
החור הישן בחזה שלי, שוב התחיל להיפתח. חור שבמשך חצי שנה למדתי לחסות בשיעורי בית, בחברים, באלכוהול, בריגושיים רגעיים. ככה חייתי. במקום לחפש ריגוש לתווך ארוך, ריגוש שבאמת יחזיק אותי, ישמור עלי, ריגוש יציב, משמעות לחיים, במקום כל זה, הייתי במרדף אחר רגעים קצרים של אושר, חיפוש אחר חיוך קצרצר. וכשהוא נגמר, להמשיך במרדף ולחפש משהו חדש, שלא, חס וחלילה ארגיש את הכאב. אני חייתי באשליה כל התקופה הזאת. חשבתי שטוב לי, שאני כמעט מאושרת. זה כל כך לא נכון. אני אבודה. אני חלשה. אני מתמוטטת. אני חושבת על לגמור הכל, לסיים את הכאב, ולברוח. זה לא יכאב למישהו אם אני אעלם, אף אחד לא ירגיש, אף אחד לא ישים לב. כולם אוהבים, כולם נאהבים, חוץ ממני. זה תמיד היה ככה.
אני היחידה שלבד, אני היחידה שבמצוקה. לכולם מצליח, לכולם טוב. אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה יותר. אני כל כך מסכנה, כל כך מעוררת רחמים. אלוהים לא איתי, ואני באמת לא מבינה מה עשיתי. אני לא יכולה להתמודד יותר ככה. איפה טיפה של רחמים? טיפה של אחווה? השלמתי עם זה שאין לי מזל. השלמתי עם זה שהכוכבים לא לצדי, ושהגורל שלי אכזר. אבל אלוקים, אני לא יכולה להשלים עם זה שאתה כבר לא איתי. אני פשוט לא מסוגלת. אני צריכה אותך. אני לא יכולה להתמודד עם החיים האלה לבד. זה גדול עלי. כל מה שרציתי אבוד, גמור. כל מי שרציתי ברח. אני נופלת אל הרצפה ומחזיקה אותה חזק בכל הכוח, בשביל שגם הקרקע היציבה היחידה שנשארה לי, לא תילקח ממני. אני זועקת לשמיים, אני צורחת שמשהו יקרה לי, משהו טוב. אני צריכה סיבה לקום בבוקר. אני לא מפחדת ליפול, אני לא מפחדת לגדול. לטבוע או לשוט, לחיות או למות. רק תיתן סימן, ואני אעשה את זה, אבל בבקשה, תגיד לי מה נכון ומה לא נכון, כי ההיגיון שלי פחת, וכך גם הסבלנות. אני מרגישה שכולם נגדי, שאני לבד מול כל העולם, וכולם מתים שאני אכשל ואפול. אף אחד לא יודע איך לחבק אותי, איך לנשק אותי. הם לא מצליחים לאהוב אותי. הם רק יודעים להצמיד אותי לקיר בכוח. הם יודעים להצמיד אותי לקיר, ולהוציא ממני את כל החשק לחיות. ושנייה לפני המוות, הם מצילים אותי, בשביל שעינוי ימשיך. אמרו לי לא לבכות, אבל אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. אם אתם לא יודעים איך לחבק, תחנקו אותי. אם אתם לא יודעים איך לנשק, תנשכו אותי. אם אתם לא יודעים איך ללטף, תצליפו בי. רק תעשו משהו, תעשו משהו, ורגע לפני הסוף, תחזרו להציל אותי.
תגובות (3)
קודם כל, זה קטע נורא חזק – ואני מבינה את הקושי שלך. אני מאמינה שזה קטע שנכתב בסערת רגשות, אבל אני רוצה לספר לך – את לא היחידה שחווה את הכל. את לא היחידה שמנסה להחביא את הכל ולקבור את כל הרגשות שלך מתחת לערמת שיעורים ואלכוהול וריגושים מידיים. את לא לבד. זה הדבר הכי חשוב שיש לי לומר לך – את לא לבד!
את כותבת בצורה נפלאה, ותשמרי את זה – כי גם ברגעים הכי קשים, זאת עומדת להיות פיסת השפיות היחידה שלך.
אני לא עומדת להגיד לך שזה קטן עלייך, כי זאת תקופה קשה, ועד שלא תבחרי לצאת ממנה, את לא תצאי. אבל כשתצאי – אוי, כשתצאי… את תראי כמה העולם יפה באמת. הוא קשה, הוא אכזרי, אבל הוא יפהפה ושווה כל רגע.
את מוכשרת ואני איתך ♥
יש פעמים שאני באמת מרגישה כמוך…
את תיארת את זה הצורה הכי נכונה שאפשר לתאר. וכמו שכתבו בתגובה למעלה— את לא לבד!! את מוזמנת לפנות אליי בהודעה (:
תמשיכי לכתוב קטעים כאלה, לא בגלל שאת נזכרת במה שהרגשת אלה בגלל שזה משחרר.
הכתיבה שלך מדהימה (:
מושלם, באמת. את ממש מוכשרת, תמשיכי.