ולא אשכח את אותה צמה ארוכה
בבית שלנו , כשהיינו קטנים, ההורים שלנו נהגו להשכיר את אחד החדרים לסטודנטים מהטכניון.
המשרד לשיוויון חברתי לא היה אז…אבל הורי כאילו אימצו את הסטודנטים שהגיעו מהמרכז או מהשפלה ונתנו להם חום ואהבה,כמובן תמורת דמי שכירות מתאימים.
הסטודנטים,לפעמים שלושה בחדר אחד גדול,או סטודנט אחד בחדר קטן. היו תמיד חמודים אלינו הילדים. לפעמים היו עוזרים לנו בשיעורי הבית, והתכוננו איתנו למבחנים. שמרנו איתם על קשר גם כשהתחלפו ובאו חדשים.
אני זוכרת קיבוצניק אחד שהיה בא ביום ראשון עם הקופסאות של אמא שלו,ועם העוגות המדהימות שאמו אפתה והיה שם אצלנו במקרר. לפעמים הייתי טועמת אחת,מכרסמת כמו עכברון קטן. ומסדרת כדי להחביא את הראיות. אני חושבת שהוא בכלל לא ספר אותן. הוא , אני נזכרת היה קצת מן מבולבלי ומגושם .וגם הראיה שלו לא היתה משהו.
באותם הימים הטכניון עוד היה בחיתוליו. לא היה קל למצוא חדר סביר בסביבותיו. והרעיון להשכיר חדשים היה אז מקובל. זאת היתה הכנסה נוספת ולאנשים כמו הורי שהיו מטופלים בילדים קטנים ואמי לא עבדה מחוץ לבית זה היה פתרון טוב.
יום אחד הגיעו שלושה סטודנטים , גבוהי קומה , בעלי כתפיים רחבות,ואחד מהם, הנאה ביותר , שמו היה יונתן. זכרנו אותו במיוחד, טיפוס כריזמטי.
הוא הגיע כבר מוכן עם חוזה ושילם כסף במזומן לאבא שלי. החברה שלו גבוהה,כמעט כמוהו , יפת תואר, עיניים ירוקות , עם צמה בלונדינית ארוכה ,נילוותה אליו.
המלחמה הפתיעה .
מלחמת יום הכיפורים הנוראית בימים הנוראים, גייסה את כל בחורי השכונה ,רבים מהם לא חזרו.
גם הסטודנטים החמודים שלנו קיבלו צו 8.
אף אחד לא חזר .
יונתן נפל ראשון ברמה .
אבא שלי איתר את המשפחה שלו , השתתף בצערם הגדול והחזיר
בעצב את הכסף שיונתן הפקיד אצלו.
לימים התברר שהחברה הנאה ,היתה ארוסתו של יונתן והם עמדו להינשא בדצמבר.
בעיתוני הימים ההם ובמקומונים נכתב שהצעירה הכירה חבר כנסת צעיר ומבטיח עם רזומה מרשים והוא נשא אותה לאשה, כשהיא בחודשי הריונה הראשונים מהחייל שנפל.
תגובות (0)