וכשרציתי להמריא

פרק 1
ויום אחד פתע פתאום הרגשתי שחתכו לי את הכנפיים.
בלי הודעה מראש, בלי להתקשר, בלי להשאיר תא קולי. הכנפים שלי נלקחו, והתרסקתי חזק באדמה.
עוצמת כאב הנפילה היא כגודל המרחק בין השמים לארץ, אולי אם מלכתחילה לא הייתי ממריאה גבוה, הנפילה לא הייתה כל כך כואבת. אולי לא ידעתי את מקומי. אולי זאת מי שאני באמת , כלב מת, סוחבת את עצמי בקושי, חרדה רודפת חרדה, והכל קרעים של משהו שלא מתחבר לשלם הגדול מסך חלקיו.
מישהי שהחלומות נעלמו לה אי שם,
שלא מוצאת את השמחה,
שהיא משוגעת.
• * * * * *
האנשים שעיצבו את חיי. או הנשים.
כיתה ב', שיער שחור חלק וארוך, מפוזר על הפנים שלי ברשלנות. רשלנות הורית. אין על זה עונש קבוע בחוק למרות שזה פשע לא קטן.
בגדים מכותמים במשהו..
והראש, הראש שלי כל כך גירד. וגירדתי. מידי פעם אמא הסתכלה עליי במבט המפחיד שלה.. האומר בלא מילים, תפסיקי עם הבושות שאת עושה לי. לפעמים מבטים חזקים ממלים.
פעם בחודש היא הייתה ממלאה גיגית מים, מושיבה אותי בכוח חרף התנגדותי הלא מספיק עיקשת, ומתחילה לסרק ולסרק. אומרת לי לישון עליה. לנסות להירדם תוך כדי. כן, פעם בחודש היא עשתה זאת. בכל זאת. היא עשתה משהו.
וכשמנקים את הראש פעם בחודש מכינים, יש כל כך הרבה כינים. מכל המינים. וכל הסוגים. זה כמו הרג המוני. הולוקוסט של כינים. פעם בחודש.
בצורה מוזרה, ולמרות הצעקות שהלכו שם,ולמרות שהיא נזכרה רק פעם בחודש,
אני זוכרת שהיה נעים לשים עליה ראש, להרגיש קרובה ומוגנת.
לכמה רגעים,
אהובה.
• * * * * * *
כיתה ד'.
פנימיה חדשה. ורד, מדריכה חדשה.
ורד, אני עוד לא כל כך מכירה אותה אבל עם הטון שלה אי אפשר להתווכח.
גם התנגדות לא מספיק עיקשת לא הייתה שם. סיימתי להתקלח, קראתי לה כמו שביקשה, והיא סירקה וסירקה. היא הסבירה תוך כדי למה זה חשוב כל כך, וכל כינה שהיא מצאה הייתה יהלום עבורה וסיבה מוצדקת להמשיך עם הנאומים. היא לא אמרה לי לנסות לישון עליה, ואפילו לא ליטפה את הראש. אני זוכרת בעיקר שהיתי צריכה להזיז את הראש המון כדי שלא תפגע לי באוזן, תמיד פחדתי שהיא לא שמה לב שיש לי שם אוזן מאחורי השערות.
היא לא ויתרה. שלוש פעמים בשבוע. עד שהסתיים הטיפול והיא לא מצאה כינה אחת.
זאת לא הייתה שואה, זה היה קטל ממוקד ומרוכז של האויבים, בריכוז וענייניות.
בצורה מוזרה, ולמרות הנוקשות שהלכה שם. והאוזן שכמעט הלכה שם. היה נעים להרגיש חשובה עד כדי כך שמשקיעים בי שלוש פעמים בשבוע. היה נעים להרגיש נקיה. היה נעים לראש שלי להיות משוחרר מהחיות הללו. בדיוק שם, ברגע ההוא, גיליתי את הכנפיים שלי.
אהובה.
• * * * * *
בת 23
ניקוי ראש בקליניקה. מול המטפלת הגרושה שלי.
היא משוגעת, הגעתי מתישהו למסקנה הזאת.
ולמרות זאת, או אולי בעקבות זאת, מצאתי את העצמי האמיתי שלי על הספה. על הספה שלה אין צורך בהתנגדות, בטח שלא התנגדות עיקשת. ואם תהיה התנגדות היא תפרום אותה כמו שפורמים שרוך של נעל, במיומנות ומהירות.
וככה, שבוע אחרי שבוע, הלכתי ונפרמתי. הגרושה לימדה אותי מחדש מה זה קשר, קשר עם עצמי, קשר עם אנשים, קשר עם העולם.
כשאני כותבת עכשיו אני צוחקת בליבי, היא פרמה אותי וככה לימדה אותי איך להיקשר. אולי זה הסוד בחיים, לדעת להיפרם על מנת להיקשר.
אהובה.

בת 23.
אף אחד לא מנקה לי את הראש.
נטושה פעמיים.
נטושה כלומר,
הייתי אהובה. בעבר.
הזהרתי מראש.
תלשו לי את הכנפיים.

כי ורד היא לא אמא שלי.
בעצם לא דיברנו שלושה חודשים בערך. אף פעם לא היה ניתוק ארוך כזה.
ואמא שלי?
לא רלוונטית.
שתי המילים היחידות שאני מוכנה להשקיע בה כרגע. בכל מקרה היא רוצה לקחת לי הכל.
נטושה פעמיים.
נטושה כלומר,
הייתי אהובה. בעבר.
הזהרתי מראש.

תלשו לי את הכנפיים.