וכך הגעתי עד הלום

ילדה מתוקה בת כשנה, שערה חום כהה וקצר, מקפצת לה מול הטלוויזיה עם המנגינה של תוכנית על סוסיי פוני בערוץ הופ. הוריה מקליטים אותה בוידיאו נרגשים ושמחים.
מביאים חתול הביתה, חתולה לבנה כשלג וקוראים לה דובי. הילדה המתוקה בת הארבע וחצי רצה מייד אחרי החתולה לנסות וליצור איתה קשר. הילדה גדלה, שמחת החיים נותרה בתוכה. החתולה מתחבאת בארון לבן כמוהה, הילדה מוצאת אותה נלהבת, מתחילה לדבר עם החתולה בהתלהבות מכיוון שמשימתה הושלמה.
הילדה גדלה, היא בכיתה ג עכשיו. נולדה לה אחות קטנה לפני כשנה, מאבחנים את אחותה כחולה במחלת ניוון השרירים (כלומר היא נכה, לכל מי שלא מכיר) הילדה לא מבינה עוד הרבה ממה שזה אומר, אבל היא כבר עצובה מאד ואוהבת את אחותה הקטנה.
הילדה רבה עם החברות שלה, ריב שטותי, אבל היא החליטה שלא תדבר איתן יותר. לילדה כבר מתחילה להיות אישיות, היא ילדה מאד עקרונית.
יש מסיבה, הדודים מביאים מתנות לילדים. אבל לא לילדה. היא כבר גדלה, היא כבר בכיתה ד, היא כבר ילדה גדולה. בת הדודה בת השנה ואחותה בת השנתיים הן חשובות הרבה יותר עכשיו. הילדה קמה מן השולחן המשפחתי והולכת לשוטט בדירה של הדודים במטרה למצוא משהו מעניין. הילדה חוזרת לבושה עם גרביים ארוכות בתור כפפות, מסכה של מיקי מאוס וחיוך שובב וילדותי מבצבץ משם. כל הדודים מסתכלים על הילדה וסבתא לא שוכחת לקחת כמה צילומים ולתת לילדה נשיקה על הדמיון המפותח. הילדה שמחה חוזרת אל השולחן.
הילדה בלילה, בחדר, רוצה מאד לשירותים. הילדה מתאפקת, היא לא תצא, היא מפחדת מאבא. אבא של הילדה מתנהג מוזר, היא עוד לא מבינה למה, היא פשוט מנסה להתרחק ממנו. אבא ישן בסלון, האחות הנכה צריכה לישון במיטה עם אמא ואין כסף לדירה עם חדרים לכולם.
הילדה בכיתה ד עכשיו. באמצע השנה הוריה של הילה מחליטים לעבור ירה, הילדה מאד נלהבת מן העובדה שיהיו לה חברים חדשים מסכימה בלהט.
הילדה מגיעה לכיתה באמצע השנה, יש בכיתה רק 10 בנות וכולן בנות שהילדה לא אוהבת. בנות שמעליבות אחת את השניה בשביל הצחוק, בנות שאוהבות לשים איפור, בנות שהילדה לא אוהבת. הילדה נשארת לבד.
הילדה עכשיו בכיתה ה, המורה שולחת את הילדה לפסיכולוג כי יש לילדה בעיות, כמובן, הילדה לא בסדר והיא צריכה טיפול, הרי היא לא יכלה להתחבר עם שאר הבנות.
הילדה הכירה חברה מכיתה מקבילה, הן מדברות לפעמים.
הן קובעות לפארק לטייל, הילדה חושבת לעצמה – היום אני אעשה את הדבר הכי ילדותי בכדי להיפרד מן הילדות. הילדה לוקחת עגלה קטנה וכמה בובות, מוכנה לשחק בפארק כמו בזמנים ההם. החברה מחכה לה לייד הנדנדות, הילדה מחכה לה בשער של הפארק. עובר איש ושואל את הילדה אם היא יודעת רוסית. הילדה אומרת שכן. האיש מבקש ממנה ברוסית לקרוא משהו בעברית בשבילו בבניין לייד. הילדה מרגישה מאויימת ולכן אומרת לו שהיא מחכה לחברה. כשההיא לא מופיעה והאיש לא מפסיק לנדנד היא מחליטה ללכת לביתה של החברה. האיש הולך איתה. הוא אמר שמבקר משפחה אבל לא יודע מה המספר דירה שלהם ולכן זקוק לעזרתה. על יד כל בניין שהם עוברים בדרכם לביתה של החברה הוא משנה את עתו ואמר כי זה הבניין שהוא זקוק לו, במטרה לנסות לנחש מהו הבניין של החברה של הילדה. הם מגיעים לפניה. הילדה נותנת לו לעקוף אותה ופונה לכיוון השני, אך הוא מבחין ורץ לכיוונה שוב.
הילדה מגיעה לבניין של חברתה, הוא מגיע איתה ושואל אותה היכן יש פה שירותים. הילדה עונה כי יש שם פח זבל ומצביעה לכיוון הפחים, הוא מבקש מן הילדה להתלוות אליו, הילדה מסרבת, הוא הולך. ברגע שבו הוא נכנס אל חדר הפחים הילדה מתחילה לרוץ מהר ככל יכולתה, עם עגלת הצעצועים לפניה. האיש מבחין בכך מעט מאוחר ומתחיל לרוץ אחריה. בדרך נופלת בובת הכלב האהובה ביותר על הילדה, הוא מרים ורץ אחרי הילדה עם הבובה צועק לה שהיא הפילה את זה. הילדה רצה את כל הדרך לביתה. היא נכנסת לביתה, מספרת להוריה אך הם לא מייחסים לזה רצינות. הילדה לא נכנסת יותר לעולם עם גבר למעלית או למדרגות, אפילו מפחדת להתקרב מידיי למורה שלה למתמטיקה.
הילדה גדלה. היא עולה לכיתה ז עכשיו. היא ניסתה להתקבל לחטיבה שרצתה, אבל לא קיבלו אותה מכיוון שהיא מתקשה באנגלית. הילדה התקבלה למסלול עתודאית מדעית טכנולוגית בחטיבה אחרת, במטרה אחת – להמציא תרופה למחלה של אחותה.
הילדה מסתובבת בבית ונזהרת לא להיתקל באביה שמעיף לה פליקים בתחת בשל היותו שיכור. היא עדיין לא אהבה גברים, את אביה אהבה, אבל עדיין פחדה ממנו.אביה היה אלכוהוליסט.
לילדה היו חברים בין לבין, אבל אף אחד מהם לא היה רציני. לילדה יש פצעים בכל הפנים. הילדה מסתכלת במראה, ושונאת את מה שהיא רואה. לילדה יש אקנה. הילדה מאוהבת באהבה. היא מאוהבת במונח הזה,מכל הסרטים, כל העניין של הרומנטיקה מטריף אותה. היא מאמינה כי אין דבר חשוב מן האהבה, אך אף אחד לא אוהב את הילדה, כשאת החברה החדשה של הילדה כולם אוהבים. היא יותר יפה. יש לה גוף מפותח יותר ופנים חלקות יותר. בנים רודפים אחריה, ואילו לילדה הם רק נותנים הערות כמו "מכוערת" כשהיא עוברת ליידם.
הילדה נכנסת לאתר ושואלת שאלה, היא שואלת מה לעשות עם תחושת הבדידות. מישהו עונה לה.
הילדה מתאהבת עד השמיים. אהבה אמיתית. כמו בסרטים. הם דיברו מעט בסקייפ, אבל מטורף ככל שזה יהיה, תוך שבוע הילדה היתה בעננים. זה היה בסוף כיתה ח.
הם דיברו חודשיים בערך, אחר כך לבסוף ניפגשו. הוא היה בכיתה י. הוא היה מדהים. גבוהה, שרירי, חכם, היה כל כך הרבה מה ללמוד ממנו. הילדה היתה מאוהבת, פשוט עיוורת מרוב אהבה. אהבה אמיתית.
הילדה תזכור לעד את התחושה ההיא בחיבוק שלהם, היא לא יודעת היכן היו ייה והיכן היו ידיו. מוחה לא היה שם. ליבה היה בשחקים. היא היתה מאושרת, כפי שהיה כשריקדה מול הטלוויזיה בגיל שנה ומצאה את החתולה בגיל ארבע. הילדה בחיים לא תשכח את הסופרמן שלה היא כתבה שירמרוב אושר.
חודש לפני הלימודים, הם החליטו לעצור את מה שהחל להתפתח בינהם בכדי שיוכלו להתמקד בלימודים. הילדה מכינה לוח שנה, מסמנת כל איקס ע סיום הלימודים, חושבת עליו בכל יום, חולמת על מה שהולך לקרות בחופש הגדול.
החופש הגדול מגיע, הילדה מאושרת מגיעה הביתה, זורקת את התעודה להורים, והיא רצה לכתוב לו.
היא כותבת וכותבת, אבל אין תגובה. היא רואה שהוא רואה, אבל הוא לא מגיב היא כתבה שיר מרוב יגון.
עברו כמה שבועות, הילדה בבית המלון עם ההורים, לילדה נתנו חדר לבד כי החדר שלהם היה לשלושה, הילדה שמחה בשל הפרטיות שנתנו לה וכל הערב לא יוצאת מן מיטתה, מדברת עם חברותיה בסקייפ ועושה להן סיור בחדר נלהבת. לבסוף הילדה אוגרת אומץ. למען אהבה צריך להילחם. היא מתקשרת אליו לבסוף.
"הלו" הקול שלו היה כל כך נעים לאזניה.
"הלו, דין זאת לולה(שמות בדויים) בבקשה אל תנתק לי"
שלוש שניות של שתיקה,
ניתוק.
הילדה בכתה באותו ערב כפי שלא בכתה מעולם. הוא נתן לה מספר תשובות לשאלותיה וענה לה לבסוף, אבל התשובות לא היו ברורות, רק הבינה שהם לא יהיו ביחד ושעליה להמשיך הלאה. היא כתבה עוד שיר, על כמות הדמעות שבכתה באותו הערב.
אחרי חודש של החופשה היא ניסתה לעבור הלאה. היא הכירה מישהו והם יצאו. הם התנשקו. הילדה הגיעה למסקנה שהיא שונאת להתנשק, היא עשתה זאת רק בכדי להיות הכי טובה שיכלה בשביל החבר החדש שלה. אחרי שבועיים היא נפרדה ממנו. היא לא יכלה. היא אהבה את דין בכל ליבה.
החופשה עברה לה, במהלך החופשה אישיותה של הילדה השתנתה. היא הפכה לחזקה יותר והפסיקה להאמין בטוב ליבה של האהבה. ובדיוק מספר ימים לפני תחילת שנת הלימודים, היא הכירה מישהו. הם היו ידידים טובים מאד למשך כמה חודשים, היא אמרה לו שוב ושוב שהיא אוהבת את דין כך שלא יקרה דבר מעבר לידידות.
הגיע יום ההולדת שלה, היא תכננה לשלוח מכתס התלוננות לדין בשעה המאוחרת ביותר שיכלה, אבל היא לא החזיקה מעמד ושלחה לו בערב, הוא אמר שהתכוון לכתוב לה ברכה והסביר לה את הכל, הוא אמר שלא יכול להסביר, הוא תסבך אותה, אבל היא אהבה אותו בכל ליבה.
הגיע יום ההולדת שלו, וכמה ימים לפני היא חשבה על הפתעה. היא נהגה לקרוא לו "סופרמן שלי" ולכן חשבה לקנות לו צעצוע של סופרמן ולהפתיע אותו כשהיא תנסע עד לביתו ותביא לו, או שתשאיר על יד הדלת, היא עוד לא החליטה. היאבקה מתי יוצא יום ההולדת וחשבה – איך אוכל להביא לו את זה בלי שיידע על כך ולא לבוא בזמן שבו הוא באימון או משהו בסגנון? היא הבינה, שהדרך היחידה היא לתקשר עם אחד החברים שלו. היא מצאה בפייסבוק מישהו שהיה נראה לה כחבר, והתחילה לדבר איתו, היא שאלה איפה דין יהיה בשעה כזאת וכזאת, אבל הוא לא רצה לענות לה מחשש שאינה מישהו שדין רוצה לראות. אז לולה אמרה משהו גדול, ללא בסיס, שהיא חשבה שהיה נכון. היא אמרה שהיא אוהבת את דין ודין אוהב אותה והם לא ביחד רק בשל החוסר זמן שלו. הוא אכן אמר מספר פעמים את חוסר הזמן כסיבה, אך אף פעם לא אמר מה היתה הסיבה העיקרית, וגם לא אמר שמרגיש אל לולה משהו.
החבר נתן לה את הפרטים הדרושים, אך אף על פי כי ביקשה ממנו לא לספר על כך לדין, החבר סיפר. דין ביקש שהילדה לא תבוא, וכעס על הילדה. הוא אמר שהילדה מדברת עליו עם אחרים ואף אמר כי אולי זה בסדר כשהילדה מרכלת עליו עם חברותיה, אך לרכל עליו עם חברו זוהי כבר חוצפה. הילדה ניסתה להסביר לו שכוונותיה היו טובות, אך אף על פי שאמר שאינו כועס, הילדה החלה לכעוס על עצמה על שפגעה באהוב ליבה.
הילדה נכנסה אל האמבטיה, ובזמן בו המים מתמלאים, היא בכתה. הילדה נשכה את עצמה ברגל והחלה לדבר אל עצמה. "אסור לי לאהוב אותו יותר, אני רעה, אני לא שווה אותו, מגיע לו מישהי טובה יותר" היא חזרה שוב ושוב. עד שלבסוף, היא חשבה שאהבתה אליו פגה.
היא הבינה שהיא מאוהבת בידיד שלה, והם הפכו לזוג אחרי זמן מה. כל מערכת היחסים היתה טובה, היא היתה בטוחה שהיא אוהבת אותו ושהיא שכחה כבר מדין. הילדה הפכה לנערה. היא היתה בוגרת יותר.
הקנאה. הקנאה שלטה בעולמה, בן הזוג של הנערה לא הבין אותה מספיק, היו לו המון ידידות והנערה היתה בטוחה שזה רק עניין של זמן ע שהיא תיזרק בשביל אחרת, היאכל הזמן ישבה וחיכתה.
יום אחד התפרצות קנאה הובילה את הנערה למחשבה על הפתרון. היא תחתוך. הנערה הלכה לאבטיה עם הסכין, מילאה את המיים בזמן שעיניה דומעות, ואז היא החלה לחתוך את עצמה.
היאהיתה תחת השפעה של תרופת הרואקוטן, שגרמה לה לדיכאון קיצוני יותר מן הקטן שהיתה בו קודם לכן. אבד לה התאבון, והיא החלה להרגיש רע מכיוון שבכל פעם שאמרה לחבר שלה שחתכה שוב הרגישה כי היא פוגעת בו, אך היא היתה חותכת רק אחרי שהיתה נפגעת ממנו.
הילדה עזבה את חבר שלה כי ההתאהבות חלפה לה. היא הבינה שהיא עדיין אוהבת את דין בכל ליבה. הילדה התמכרה לכאב כשהיא חותכת. היא אהבה את התחושה. את הכאב. את הטעם של הדם,הצבע,הכל גרם לה אושר.
עבר מעט זמן, וכחודש לפני סיום הלימודים, היא ודין חזרו לדבר מעט . תחילה היתה מספרת לדין על כך שהיא חותכת, היא ידעה שיש בכוחו לגרום לה לעצור, הרי אותו אהבה יותר מאת חייה והיתה מוכנה להכל למענו. אבל הוא לא ניסה לעזור, הוא לא ידע שיש לו את הכוח. הנערה ראתה שזה פוגע בו והפסיקה, היא החלה לחתוך בלי לספר על כך לאיש מן החשובים לה.
הנערה הכירה נערה. הנערה היתה יפה, לולה לעולם לא תשכח איך היא היתה מלקקת את שפתיה או נוגסת בהם בזמן שיחה וגורמת ללולה לצאת מתוך ריכוז. לולה הבינה שהיא אוהבת גם נשים. לאישה היה קשה להתמודד עם כל העניין שהנערה חותכת, ועם מי שהיא, אז האישה הלכה והשאירה את לולה לבד. לולה עדיין מדברת עם דין מידיי פעם, שיחות רגילות למדיי, עד שזה מגיע לעניין האהבה ופתאום הוא נעלם. אין דבר שלולה מפחדת ממנו יותר מאשר לסבול את ההעלמות שלו שוב.
עכשיו, הילדה סיימה כיתה ט', היא התקבלה לתיכון שהוא המשך החטיבה שרצתה אליה מלחתחילה, אביה עדיין אלכוהוליסט. האלכוהול של אביה הביא את משפחתה למינוס בבנק מעל המותר. הנערה מנסה למצוא כל עבודה אפשרית, העיקר להביא כסף לביתה, אבל היא לא מוצאת דבר. במהלך השנה עבה מעט כמורה פרטית, אך עכשיו אף אחד לא היה זקוק לשירותיה.
הילדה סיימה עם התרופות. היא ירדה שלוש קילו במהלך תקופת הדיכאון שלה ונכנסה לתת משקל שהיא מתקשה לצאת ממנו.
לולה ודין דיברו. דין החליט שלא יהיה בינהם דבר, עזב אותה שוב, אבל הפעם בצורה הכי טובה. לולה שמחה שהוא לא החליט פשוט לא לענות שוב.
לולה מנסה להפסיק לחתוך, אבל מגיעים דברים קטנים ששוברים אותה, שוב ושוב.
כל פעם שבה לולה מתחננת שדין יגיד לה שלא מרגיש אליה דבר, זה לא פועל. דין לא מודה בכך שיש לו רגשות אליה, אך לא מודה גם בכך שאין לו.
כל החברות אומרות לה להמשיך הלאה, הן אומרות לה שעליה לשכוח כבר מדין, אבל אף אחד לא מבין את מה שיש בינה ובין דין. היא מרגישה שהיא לא יכולה להמשיך הלאה ולהשאיר אותו בזה לבד. היא אוהבת אותו, ותאהב אותו לעד.
החתכים שלה הופכים עמוקים יותר מפעם לפעם, היא מסתירה אותם מהוריה בכדי לא להדאיגם, זה לא רציני. היא חוזרת שוב ושוב, אבל כשהנערה תודה שזה כן רציני, זה יכול לקרות רק בבית החולים מאיבוד דם.
והילדה הזאת, ה"לולה" הזאת, הנערה, היא אני.