ואתה לא פה בשביל לשמוע

שלום יקירי, איך אתה?
אני יודעת שאני כותבת את המכתב הזה באיחור, אבל נראה שמעולם לא מצאתי את הזמן הנכון לכתוב את המילים האלו, לא שזה באמת משנה לך.
אני יודעת שזה חסר פואנטה, שזה כבר לא ישנה דבר, לא באמת.
אבל אני ממשיכה לכתוב את המילים האלו בכל זאת, יותר בשבילי מאשר בשבילך.
יש כל-כך הרבה שאני צריכה לספר לך, למען האמת מילאתי שני עמודים מלאים רק בדברים שפספסת ורציתי שתדע, ויש עוד כל-כך הרבה שהשמטתי משם, אבל זה לא באמת חשוב.
אני מניחה שהדבר הברור מעליו הוא שאנחנו מתגעגעים אלייך, שאני מתגעגעת אלייך. אני מעולם לא חשבתי שאפשר להתגעגע ככה לבן אדם, אבל אתה הרי תמיד אהבת להוכיח שאני טועה.
תמיד כשאנחנו יושבים בארוחות חג והכיסא שלך נשאר ריק, אני לא יכולה שלא לחשוב שאתה פשוט בחוץ עם חברים. שאתה תכף תחזור ותצחיק את כולנו בשביל שנשכח שאתה איחרת, כמו שאתה תמיד עושה. אני עדיין מתעוררת כל בוקר ומצפה לריב איתך על זכות הקדימה לשירותים, ולפעמים אני לא מוצאת את הכוח לקום מהמיטה בכלל בגלל שאתה לא שם להציק לי.
אתה יודע אני ראיתי אותה לא מזמן, את חברה שלך, היא עדיין מקסימה והחיוך שלה עדיין יפה, אבל לא כמו שהוא היה אז, אפילו בו אתה השארת את חותמך. בכל פעם שאני רואה אותה, אני לא יכולה שלא לחשוב על הטבעת שהיא מעולם לא קיבלה. אה כן, אני חייבת להודות שהיה לך טעם טוב, זאת הייתה טבעת מהממת, חבל רק שמעולם לא הספקת לתת לה אותה. אני יודעת שאתה שונא כשאני נוגעת לך בדברים, אבל מישהו היה צריך לסדר את הבלגן שהשארת אחרייך והם ממש לא היו במצב לעשות את זה, אז אני הייתי צריכה להיות זו שישבה שם, שקוע בדמעות עד הצוואר וממשיכה למיין מיליון ואחד זיכרונות.
מעולם לא סיפרתי להם על זה אתה יודע?
היה להם מספיק דברים לדאוג לגביהם, ואני לא חושבת שלספר להם על החתונה שכבר לעולם לא תהיה הייתה עוזרת להם. במיוחד לא המחשבה על הילדים החמודים שכבר לא יהיו לכם.
הייתי רוצה לומר שכתבתי את המכתב הזה בעיקר בשביל שלא תרגיש לבד, אבל האמת היא שיש לי פשוט יותר מידי שאלות, אולי אפילו האשמות.
אני לא חושבת שאנחנו נחזור להיות מי שתמיד היינו, אתה היית חלק מהנשמה שלנו ועכשיו כשאתה נקרעת מאיתנו אין לנו דרך למלא את החסר, לא שזה עוצר אותנו מלנסות אתה יודע. לפעמים אני גם כמעט מצליחה, הכל יכול להיות מהמם ואני צוחקת והאשמה שאני צוחקת כשאתה כבר לא פה פשוט ממלאת אותי פתאום ואני שוב מוצאת את עצמי על סף תהום ואני שוב לא מצליחה לנשום.
ואני רוצה לצרוח הרבה לאחרונה והם לא בטוחים איך לעזור לי כשהם לא יכולים לעזור לעצמם והחברים שלי לא יודעים שאני כבר לא אני או לפחות לא האני שהייתי כל עוד הייתה איתנו. אני יודעת שהיית אומר לי למצוא חברים טובים יותר, אבל זאת לא אשמתם שאני שומרת את זה לעצמי, שאני לא יודעת איך להכניס אותם ללמקום ההרוס ההוא שנקרא הנשמה שלי.
אני יכולה לכתוב עוד שורות על גבי שורות אבל אני לא מבינה מה זה יביא לי. אני יודעת שגם מה שכתבתי עד עכשיו לא יעזור לי, אתה הרי לא תענה לאף אחד מהשאלות ולא תעמוד בשביל להתגונן מפני האשמות שלי. אבל אני מניחה שאני פשוט חייבת לשאול, בגלל שמלרות הכל אני פשוט לא מבינה את זה.
למה היית חייב למות? למה דווקא אז? מה הפואנטה של העולם לקחת מאיתנו עוד אדם חשוב כשגם ככה יש לי כל כך מעט מכם?
אני לא בטוחה מה עוד נשאר לי להגיד, אבל אני יודעת שלא חשוב מה הייתי כותבת עכשיו, המכתב הזה הוא סוג של פרידה ממך וזה מעציב אותי הרבה יותר משחשבתי שמכתב יכול להעציב אותי. אגב, אני חושבת שאני הולכת לשרוף את המכתב הזה, הרי איך המכתב הזה יגיע אל המתים מהר יותר מאשר אם הוא יהפוך בעצמו לאפר?